כאמור, לא עמדתי להשאיר את אפס הסגר הקטן שלי, יצחק, תקוע לעד עם הקונספציה שסקס מרובה משתתפים הוא משחק סכום אפס, שככל שממדר ומרדד יותר, כך גם מספק יותר.
ידעתי שבקרוב יצטרך לשוב לחברת הלומדים ולעזוב את חולון לטובת עירו הכעת פתוחה, אבל לפני כן הייתי מוכרחה ללמד אותו איך אמורה להיראות אורגיה, משימה מאתגרת בהתחשב בהוראת הריחוק החברתי.
ודאי שמעתם אנשים רבים מהללים את Zoom, מכתירים אותו למדיום המנצח של הסגר הזה. אין זה נכון. הפלטפורמה הסוחפת והמעניינת ביותר שעלתה בתקופה האחרונה היא גם זו שלא נחשיב למדיום תקשורתי בימים כתיקונם– המרפסות. פרמטיביות וחסרות כל כך בהשוואה לכל מה שהתרגלנו אליו, דווקא המרפסות הן שמאפשרות לנו לחוש "קשר אמיתי" עם העולם החיצוני בתקופה האחרונה.
אם "המדיום הוא המסר" כפי שמרשל מקלוהן לימד אותנו, הרי שהמרפסות הן מקרה בוחן מעניין במיוחד. התמסורת שמאפשרת תרבות המרפסות היא בעלת אופי ייחודי ומוגבל: תכלית ברורה, מסרים פשוטים ומוכרים, המעוגנים בפעולת החיקוי ומחוזקים בכח הריבוי. כאלה הם מפגני הכפיים לצוותים הרפואיים, שירת ה"מה נשתנה" השכונתית ואפילו תופעת המניינים. לגמרי במקרה, אלו גם התנאים המיטביים לאורגיה (מוצלחת) בפאמדום.
חמושה בתובנות אלה ונרגשת מתחילתה של הרפתקה, הצבתי בבוקר אחד את חובט השטיחים הנאמן שלי בחזית המרפסת וחיכיתי לחלחול הרמז המטרים. יום שלם שזפו עיניהם הבולשות של השכנים את החובט, שדי בעצם מראהו כדי לעורר ברובכם מחשבות וצרכים עזים. הצל המפותל והיפייפה הטיל על השכונה דפוס הדרגתי עם לכת השמש. ודאי לכד את תשומת לבם של החולונים מסביב, כל אלה הנואשים לפעולה, רובצי הספות, רוחשי החלציים.
בלילה הראשון יצאנו אל המרפסת בדממה, בתחושת שליחות. היינו לכאורה לבדנו אבל אוושות החובט ואנחות הנחבט נישאו ברוח ורעמו באזניהם של המאזינים המתחככים בייאוש ביצועי המיטה. היה זה תדר, כך קיוויתי, אותו יהיו מסוגלים לשמוע אלה המחפשים אחריו.
אכן הבחנתי ברחש הססני מתריסי מרפסות השכנות. יצחק היה מרוכז בעצמו, לא פנוי מנטאלית לארח, לתת לאפסים אחרים גישה, אולם אני הסתכלתי היישר אל מוקדי התנועה- חובטת, בוטחת, מזמינה.
בלילה למחרת, באותה השעה בדיוק, נרשמה התפתחות חשובה. שניים שלושה שכנים עלומים השתרבבו החוצה אל המרפסת. נראה היה שהם מעזים בינתיים רק להביט ביצחק מדושן העונג, מתכופף ומקבל. ידו של השכן במרפסת הקרובה ביותר אליי, הצלחתי לזהות בחשכה, חפנה בכח את חזית מכנסיו, מוחצת את האשכים בקצב החבטות. גם יצחק הבחין בכך, בפליאה, המום מהסינכרוניות הסולידרית.
עד מהרה ראינו את ההשפעה הברורה בחזית המרפסות. פתאום מכל עבר צצו והונחו חפצים שונים על המעקים והאדנים לאורך היום. לכאורה אקראיים, ניצבו שם מטאטים, כפות עץ, מרבדים, מחבטים. התחלנו אף להבחין בתנועה ערה במרפסות לעת ערב. הסוטים הנרגשים היו נכנסים ויוצאים בתכיפות, מציצים בשותפי הסוד שלהם ומכרכרים בשפיפות סביב חפצי הטוטם הזקופים, כמתכוננים לטקס. הם טיפחו ציפייה משותפת.
וכך בשעה היעודה היינו יוצאים אל מרפסת, מוקפים בצללים השחורים שהם חברינו הסוטים, אשר צצו להם מכל צדדנו, בזוגות וגם בבודדים. הייתי מרימה גבוה את חובט השטיחים כדי להורות על תחילת האירוע ואז מנחיתה אותו בכח על השטיחון המשתאה שלי. אחריי חיקו כולם, מכים בדבקות את עצמם או את רעיהם. מבין כל האנקות הגבריות באוויר חיפשתי את קולו של יצחק.
העניין הוא שעבור רבים מאיתנו פנטזיות מיניות הן כמו עננים, מפתות אותנו ממרחק בטוח. הן לרוב קלילות ולעד מגוונות, הן באות וחולפות. אצל רוב הנשלטים בהם נתקלתי, לעומת זאת, פנטזיות דמו יותר לקורי עכביש. נתוות בדביקות, עמידות להפתיע, קורמות רשת של הקשרים מרחיקי לכת בתודעה הפגיעה, לעתים אף גובות קורבנות.
מה שמחתי לראות רשת סבוכה כזו נפרמת ברוך לנגד עיני. יצחק היה מאושר, לא חדל מלהביט אל הצדדים. כה מוקסם היה מפרסום הנס, היה בוהה באקסטזה בשותפיו למעמד, מגיב לאנחותיהם, מוזן מנכחותם, לומד מהם.
וכשעלה השחר ביום האחרון לשהותו אצלי התקשה הנער להיפרד מהקבוצה, מהכח שנסחה בו אותה ההשתייכות. בקושי הספיק לסיים ללקק את הזגוגית המוכתמת לפני שפינה את הזירה לטובת מניין הנץ, בסיומו לקח את מטלטליו ועזב את חולון.
