אור הנר ריצד בעליזות על פניה השלוות של ג'סיקה, מאיר לפרקים את החיוך המרומז שלא מש מפניה. הרוח הקלה מבחוץ בידרה בשערה הבוהק גלים על גלים, הפיחה בו חיים. הכל בה שידר עדנה ונחת, הזמנה שקטה, אבל שון לא הצליח להיענות.
הוא דיבר על עצמו ללא הרף, חלק עמה כמה בדיחות שחוקות, והביט כל כמה דקות על מסך הפלאפון שלו, לא מנסה לייצר אפילו אילוסטרציה של שיחה נעימה. את רווית, שהשאלתי לו בחודש שעבר, הבריח בדיוק כך כמה דקות לתוך פגישתם. מאחר שהיא הייתה הקלה והנעימה מבין הנשלטות שיכולתי לנדב להשתתפות בתרגיל הזה, נאלצתי לחפש דרך אחרת. כך הגענו לג'סיקה.
מה רציתי עבורו, עבור הבישגדא הזה, בנם של חברי משפחה יקרים, אם לא דייט אחד מוצלח, שיתחיל להניע את הגלגל?
כעת הגיעה הארוחה הקיקיונית הזו לשלביה האחרונים. ביניהם, בצלחת פלסטיק, היה מונח דמוי-סופלה אומלל שחומם במיקרו ולצידו מריחת קצפת מהמיכל שבמקרר. לעתים קרובות יותר ממה שנעים לו להודות, בדיוק כך הייתה נראית ארוחת הערב של שון, ואילו עכשיו הוא לא הצליח לטעום אפילו ביס אחד.
לפתע שמעתי את קולו המאולץ מבקש שוב את סליחתה (כפי שלימדתי אותו והתעקשתי שיתמיד גם הפעם, כדי שיתרגל), ועוזב את שולחן הדייט פעם אחת נוספת, השלישית בחצי שעה.
"לא, כי איך אפשר?" הוא פתח, מתגונן מהמתקפה הצפויה.
"שקט!" הנחתתי סטירה נוספת, אחת מני רבות שקיבל באותו הערב.
"כי אני יודע – 'סתכלי עליה רגע – שהיא ממש אאוט אוף מיי ליג" הוא הוסיף, משום-מה מתעלם מן הנזיפה הצורבת את לחיו. "אני לא יודע איך להתמסר לזה".
דבריו עצבנו אותי בכל כך הרבה רמות. אנשים חסרי מודעות עצמית שמנסים לנתח את התנהגותם כאילו ממרחק אנליטי, מקצרים את ימיי. חוץ מזה, הקוזינה הזו – כמו שוודאי היו מכנים אותה זקני אגרובנק לו ראו אותה – פחות או יותר הוגשה לו על מגש של כסף. לא מעט כסף, אגב. מה יותר מזה יכול מוקיון שכמותו לבקש?
"אתה לא צריך להתמסר לזה, אפס. רק לזיין".
מהסס, כמי שיודע שהוא עומד להגיד דבר מטורף, הוא לחש "אני מרגיש כאילו היא שופטת אותי".
דחפתי אותו חזרה לתוך החדר.
כמה דקות מאוחר יותר הוא הצליח לאזור אומץ ולקח אותה אל חדר השינה. שמעתי אותו משדלה במתיקות מעושה ומיהרתי אחריו, משפרת עמדה. כאשר התמקמתי בנקודת התצפית החדשה שלי, מעבר לדלת חדר השינה, ראיתי אותו מנסה להחזיק מזמוז בעודו מפשיט מגופה את אחת משמלותיי היפות, ואז עובר לקפל אותה ברישול מבוהל.
"מטה!", לחשתי לו, עוברת לפקודות בנות מילה, כדי לנסות ולפזר מעט מן הערפל הסוכך באופן תמידי על תודעתו. עמדתי לאבד את סבלנותי.
כתמיד, פיגר שון אחר האותות הקמאיים מגופו, הבריא מרוחו: כשאיברו מוכן בבירור, הוא נעצר ללא ניע מול רגליה הפתוחות, כאילו מצפה לאיזשהו משוב חיובי, חבל הצלה.
"אני חושב שאני יודע מה הבעיה",
"שתוק! חדור!"
"זה השם הזה, ג'סיקה" הוא פענח בהתרגשות, ללא ספק פונה אליי במקום לתרגל מילות חיזור וזימה באוזניה של אהובתו. "זה פשוט לא יכול להיות אמיתי. שם של כוסית. למה שהיא תרצה מישהו כמוני?"
"אז למה" – שאגתי בשעטתי לתוך חדרו, מוותרת על הסוואתי המיותרת ממילא, ומושכת אותו באוזנו מגופה הרך – "בחרת דווקא בשם הזה?".
הדלקתי את האור בחדר הרווקים המחניק שלו. השעה הייתה בערך עשר בלילה, ובבית חיכו לי שני כלבלבים רעבים, שלא לדבר על חיות המחמד. כעונש, גזלתי ממיטתו את הבובה היפיפייה והריאליסטית שנבחרה בקפידה, ואשר השקיע בה שכר שתי משכורות לפחות. אם הוא לא הולך לזיין, הוא בוודאי לא יזכה להתייפח לתוך כתפיה הסילקוניות הלילה.
כמובן שכבר בדרך חזרה התחרטתי על התנהגותי. בדרך כלל יש בי יותר חמלה לאפסים האלה. מה קרה לי הפעם? הרי אני תמיד מדריכה את החניכות שלי לחנוך כל אפס על פי דרכו, ושון כלל לא היה טיפוס של אהבה קשה. אם כך, נאלצתי להסיק, זו אני. משהו בי הופעל היטב היטב. מאוחר יותר, כאשר פיציתי את הכלבלבים המורעבים שלי בסיבוב על ג'סיקה, הבנתי מה. הגוף הדומם שנע בפעימות החדירה הכפולה, מבטם רווי הבושה. זה היה נורא, כה לוהט ופתטי. למרות שהייתי סחוטה ממאורעות הערב, משהו בי התעורר. רציתי עוד. רציתי כזה, רק נמוך עוד יותר.
למחרת, כששון התקשר והתחיל לייבב במסגרת שיחת ההתנצלות והעיבוד הקבועה, כבר הייתי עמוק במחסן הדירה, מחפשת אחר מתנה היתולית שהחבר'ה העניקו פעם לחגב הזיין, לפני יותר מעשור.
"אני פשוט הרגשתי שזה לא מגיע לי, כזו שווה. שאני לא ראוי לה. אני יודע שזה לא הגיוני".
"אולי זה כן", הצעתי בקרירות, מנסה להשקיט את רגשות האשם שגאו בי. עד היום אני לא בטוחה אם עשיתי זאת בשבילו או בשבילי.
הוא שתק, לשמחתי. באמת לא היה מה לומר. הנחיתי אותו להתכונן ל"דייט" נוסף הלילה.
"אותם בגדים זה בסדר? אני יכול לגהץ את הג'קט". ניתקתי.
כשנכנסתי לדירתו כמה שעות לאחר מכן, ראיתי את עיניו תרות אחר הבובה שלו. במקום להסביר, זרקתי לעברו את השקית השטוחה, שלא יכלה בשום אופן להכיל את קימורי גזרתה המושלמת של ג'סיקה.
"נפח", הוריתי לו בפשטות. הוא הוציא את המחליפה מהשקית, המום מהשפל שהגיע אליו. כשראיתי את פניו נצמדות לפיה, הממוקמת באופן כה גרוטסקי, התלבטתי אם לצחוק, לבכות או לאונן.
עד מהרה היא תפסה צורה, חסרה כל עידון שאפיין את ג'סיקה. שום סוד אירוטי לא נאצר בגופה. רגליה היו פתוחות כברירת מחדל, וביניהן חור שהתהדק ככל שדפנות נרתיקה, המרופדות בחומר רך וסינתטי, הלכו והתמלאו אוויר. חור זהה, מוקף שפתיים אדומות, היה פעור במרכז פניה הריקות. חזה המבריק היה עצום, ולהשלמת הדימוי, היו מותניה צרות באופן בלתי אנושי. היא הייתה בדיחה סימולקרית, העתק של העתק של פנטזיה.
"איך נקרא לה?" התלוצץ שון כשסיים, מנסה להפוך את הסיטואציה למנוכרת פחות. לא נעתרתי, שהרי המטרה שלי הייתה הפוכה, לפחות בשלב זה.
"אין לה שם, טמבלול, זו בובת מין מתנפחת"
הוא שתק לכמה רגעים קסומים, מנסה להחליט אם זה גבול בשבילו. "אני לא נמשך לזה", הוא אמר לבסוף, אבל טון קולו הגרוני רימז אחרת.
לפקודתי הוא פשט את מכנסיו והחל להתחכך ברגלה, מבלי לחדור עדיין.
תחילה היו ידיו פשוטות על הרצפה משני עבריה, אבל לאחר כמה ניעות, כדי לשפר את אחיזתו ולדייק את החיכוך, תפס בגסות במותניה. למרות הרציונל הפונקציונלי הפשוט שבשינוי המנח, יכולתי לחוש שגם הוא מתרגש, מייחס משמעות למפנה. רציתי לראות אותו יורד עוד ועוד, עד שאין עוד לאן.
בשלב זה עוד הסתכל עליי, מודד אותי במבטו, מנסה לחפש אחיזה אירוטית נורמטיבית יותר דרך התמקדות בדמותי, בג'ינס הפשוט שלבשתי. אפילו את זה לא אפשרתי לו. הלכתי לכיוונו אך נעמדתי מאחוריו, מעליו, כמו במערך פסיכואנליטי מרושע. הוא יכל לשמוע את קולי, אבל פניו מופנות לבובה.
"כמה זה נעים?"
בתגובה הוא הימהם קלות, מרוגש בבירור אבל מנסה להיאחז בשאריות הכבוד שלו.
"תגיד: 'זה נעים לי מאד'"
"זה נעים לי מאד".
כשביקש וקיבל רשות ללחך את החור התחתון כהכנה לחדירה, בקושי הצלחתי להתאפק מלגעת בעצמי. בסובלימציה (שהעצימה את הצורך שלי אפילו יותר), דרכתי על גפה של הבובה כדי להחזיקה במקום, וברגלי השנייה קברתי את ראשו עמוק יותר פנימה. ידיו נשלחו לחזה המנופח, מועכות בבריונות נקמנית. צלילי הפלסטיק המגוחכים צמררו אותו וערבו לי עד מאד. תהיתי כמה נמוך עוד אפשר לרדת. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מנפחת בלון צהוב פשוט, מציירת עליו סמיילי, וצופה בו מתחכך עד פורקן. באותו הרגע חשתי כזו אשמה כלפי איריס ובועז היקרים, על כך שאני מקלקלת את בנם המשובש עוד יותר.
אחרי שגמר, השתרע שון על הבובה. כה רגוע ושלו, הוא דמה בעיני למי ששט במצוף על מי מנוחות. לשם שינוי לא היה דחוף לו לנתח את הגורמים וההשלכות, הוא לא נזקק לשיחת עיבוד דחופה. הוא היה זיין הבובות, וזה הלם אותו כמעט כמו שזה חרמן אותי.
למרות זאת, ועל-אף שכל-כך לא רציתי, ידעתי שיהיה עליי לפוצץ את הבועה הזו, למצוא דרך להציג את אירועי הערב כמעידה חד פעמית, כמשל עם מוסר השכל עמום, להמשיג את זה כ'תחתית שממנה אפשר רק לעלות'. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם לפני שהתעשתתי ושלפתי את סיכת הביטחון.
