לו הייתם רואים את זנזורי גולש לתוך החניה שלו, מוריד את הזבל או מטפס במדרגות הבניין, סביר להניח שלא היה מותיר עליכם שום רושם בכלל. הוא נמנה עם האנשים הנדירים הללו, אשר חזותם לא מפתה אותך להשקיע בהם ולו מבט נוסף. אין בו, בזנזורי, נכון להיום, אף חידה מאלה שנרמזות בפניהם של רוב האנשים, בוודאי בעיר הזו. לא יכולתם לשער בנפשכם כמה חיות הייתה בו רק לפני כמה שנים, טרם רוחו הסוערת מצאה את קיצה בקבר מתכתי הקטן לעין שעור ממידותיה. לא הייתם מנחשים את הסוד המרשרש במכנסיו זה כבר חודשים, אולי שנים.
אם הייתי מורה לכל שכניי לעמוד במסדר ומניחה לכם לנחש מי מהם נעול בכלובון, זנזורי היה כנראה האחרון עליו הייתם מצביעים. המשחק הזה נועד הרי לחזקים שבאנשים ולחלשים שבהם, הייתם אולי מנמקים, בדרך כלל לא לאנשי האמצע.
**
הסיפור הזה, על הפעם האחרונה שהעזתי להתנסות בכלובונים, לפני כשבע שנים, ראשיתו בנושא אחר לגמרי, חשוב ומרגש בהרבה: התחדשות עירונית.
בביצוע תהליכי תמ"א 38 נגלית יופייה וכיעורה של היחידה החברתית המשונה מכולן: הבניין. צרופה של אנשים שחולקים הבלי פה בצפיפות המעלית. מלבד תשלומי ועד הבית, במה מחויבים השכנים זה לזה? בחיוכים מנומסים ובשלום רפה ובכוס סוכר או שתי ביצים, למהדרין גם משלוח מנות והזמנה דחוקה לחתונת הילדים. ומלבד אלה, בשום דבר נוסף. מאידך, נראה שהם יודעים זה על זה הכל: על תדירות משגלים, על סגנון הורות, על תכונות יפות ויפות מהן. אך למעט אותם היבטים אינטימיים ביותר, הם זרים גמורים.
ואף שנראה שבניין אינו יותר או פחות ממה שהוא, שהרי סכום חלקיו כבר לכאורה לעולם לא יצור שלם הגדול מהן, מגיעה התמ"א הזו, הטומנת בחובה הבטחה עצומה, ואי ודאות שגדולה אף ממנה. בתכנית כזו יש פחד ותקווה, יש רעות ויש קנאות, ותמיד ישנה קואליציה וישנה אופוזיציה. בכל הצניעות המחייבת, קל לנחש איפה הייתי אני: אני הייתי בקודקוד, כך לפחות בכל הנוגע להנעת התהליך בשלביו הראשונים, בברכת הוריי היקרים שחיו באותם השנים בקנדה, בעיר תאומה-בלתי-מוכרזת לשלנו. אני זו שהביאה את הקבלנית והכנופייה שלה לדבר מול השכנים, אני זו שנבחרתי על ידי כלל הדיירים לעמוד בראש המייצגים אותם מול הגופים הפרטיים והשלטוניים, ואף זו ששכנעה והשיגה את כל החתימות הדרושות, כולן חוץ מאחת, שלצערי לא אוכל לזקוף לזכותי.
מר זנזורי מהקומה הראשונה היה שני בשאננותו ובסרבנותו רק לפרומה, שכנתי המכשושה, עליה השלום. אני חושדת שפשוט לא היה לו אכפת במיוחד, והוא חיפש להקשות ולו רק משום שהיה לו קשה. הוא היה פרוד ותיק המבוגר ממני לפחות בשני עשורים, שילדיו גדלו להיות גלגלני עיניים ולעסני מסטיק המנוכרים ממנו לחלוטין, ועבודתו נעצרה אי שם בדרג הנהלת הביניים, ללא אפשרות קידום. מלבד זאת, הבחור התמהוני הזה היה הסיבה היחידה בגללה נהגו אמהות הבניין להנחות את ילדיהן שלא לשהות בחדר המדרגות לזמן ממושך, פן ישמעו את האנחות והיללות העולות מדירתו של השכן לאורך כל שעות היממה. מדי פעם היו נכנסים ויוצאים כל מיני טיפוסים משונים, נשים וגברים, לפעמים בצרורות. זרותם ועראיותם ניכרת היטב בשפת גופם, המסופק והמנוכר.
אקצר את הפרשה כדי לא להלאות את הקורא יותר ממה שנכון ובריא לו, אבל ככל סיפור של התחדשות עירונית עליו שמעתי, גם בשלי היה לא רק תסכול ולחץ, אלא גם הרבה סקס משובח. עד מהרה, בתוך מסכת השאלות הטיפשיות שהעמיס עליי זנזורי (סתם כדי להיות מעצבן, היה ניכר) והתשובות הסבלניות שסיפקתי לו, נשאבתי איתו – איך לא – לתוך מערבולת כזו של מין אובססיבי, חסר תחתית, חסר היגיון. בשלב מסוים הוא אף העז לשתף אותי ב"סודו" האפל, שהיה ידוע, כמובן, לכל השכנים בבניין. בדמעות בושה ובהתנשמות כבדה מהמשגל בו עסקנו כל העת, היה מתוודה בפניי על התמכרותו ההרסנית, עד כמה היה חלש מול תביעות גופו, וכל מחשבותיו נתונות היו למין, לפננטרציה.
אלא שאז התחלתי גם אני להתמסר באופן מוחלט להתמכרותו, להתמכרותנו. בכל הנוגע לאקט המכאני של המין, גופו היה מתעלה ולובש צורה אידיאלית, לא בהכרח בפן האסתטי, אך בוודאי באופיו ובתפקודו. באקט החדירה, ורק בו, הוא לא עבד כמו בן אנוש עם חסרונות ועכבות, המושפע מעייפות ומפגעי הזמן ומחוסר ביטחון בעצמו או בזולתו. אבחותיו המשונות היו ננעצות בך בכח כזה ובכזו עדינות, תובעניות ושירותיות בתנועה אחת, חזרתית בדיוקה אבל לעד-גוברת בעוצמתה השקטה. היה עושה זאת כל כך היטב שגם בעודי חושבת עליו עכשיו, ממרחק של שנים, כשאני צופה בתקרה המסוידת בקורתינו המחודשת (והוא ודאי מזמזם את קיומו הסתמי, כמו מקרר או מכונת כביסה, כמה קומות תחתיי) אני מתמלאת התרגשות וצער אובדן.
המין התאפיין בשתי תמות עיקריות, הראשונה פיזית וקונקרטית, השנייה קונספטואלית ופנטסטית, לפחות בתחילה: פיזית היינו עוסקים במשגל בלתי פוסק מצד אחד, כמעט תמיד באותה התנוחה, המשעממת לכאורה, ומבלי שיימאס לרגע. מצד שני ובאותה נשימה, היינו מפנטזים לנעול את איבר מינו לנצח. להרוס את הזקפה הבלתי מנוצחת שלו, להשיב לו את שפיותו. הוא סיפר לי שמאז ומעולם חלם לעשות זאת, אולי אפילו מהפעם הראשונה שנגע בעצמו. הרבה אחרי שמסר את חתימתו לפרויקט הבנייה (ברגע של שגעון וצורך פיזי אקוטי) וטעה לחשוב שבשל כך איבד את המינוף עליי, היה מתחנן בפניי שבכל זאת, ועל-אף שלא מקובל לבוא בבקשות כה גדולות לשכנים, שאנא, שאועיל בטובי לעזור לו, שאסכים ואכלא אותו לעד.
במובן מסוים הבנתי את משאלתו הכמוסה, אפילו הייתי שותפה לה אי אז. הוא היה מכור לאקט עצמו, לא לריגוש שבחיזור, לא לגאווה שבהישג, לא לנועם ולאינטימיות. רק למכניקה, לסנסוריות עצמה, אף בצורתה הטכנית ביותר. במובן זה, האקט שכה אהב הרחיק אותו מזולתו במקום לקרב. אף על פי כן, מצידי, מבחינה ונגינלית טהורה, ללא שקלול קריטריונים נוספים, היה זה עונג חסר תקדים שדבר לא ישווה לו, ולכן נראה לי לרגעים ככמעט מאיים. רציתי שזה יימשך לעד, ומאחר שזה לא ייתכן, זה היה חייב להיגמר מיד. הרגשנו שנינו שבפני כח כזה אפשר רק להיכנע באופן מוחלט, או להילחם עד חורמה, עד מיגורו. ולאחר שנים של התנסות בכניעה, בהתמסרותו של שכני לכישרונו המענג, הוא היה מוכן ומזומן לנסות את הפתרון השני.
אז יום אחד בסתיו, בתום משגל מרגש שארך כשש שעות, הרכבתי עליו את הכלובון לניסיון ראשוני של כמה שעות. זו הייתה טעות. חווייתי עם כלובונים בפעם ההיא הייתה שונה מכל התנסות שקדמה לה, וזאת משתי בחינות שונות:
ראשית, ברגע שכלאתי את איבר מינו בין הסורגים הללו, נעצבתי עמוקות. ציפיתי להשתלשלות הרגילה שמכירות כולן: לתחושת הקלילות והשעשוע המגיעה בראשיתו של משחק, לשכרון הכח שגלום בבעלות על מפשעתו של יצור אחר, ולציפייה לחזות בטרנספורמציה המדהימה מאדם לתולעת, לשיח מיובש, לשלולית. במקום זה חשתי מיד מועקה שרק גדלה והעצימה עם הזמן, לאורך התפוררות הקשר בינינו. איברו הכלוא היה מחזה של משאב יקר מתבזבז, כמו נערה יפה ומוכשרת המכורה לקראק, או אמון הציבור במוסדות שלטון מסוימים (מבין הלא-מוניציפליים, כמובן) הפוחת ונשחק.
שנית, בניגוד לתחושתי הקשה, אך באותה אקוטיות פתאומית, משהו בו, בזנזורי, נרגע ונפתח. מן בהירות. זה קרה כמעט מיד, והתגבש ככל שהתרגל לחיים עם הכלובון. הוא לא בכה ולא יילל כמו אחרים שהכרתי, שעבורם היוו הצער, התחינה והציפייה כמעט את המשחק כולו, ואת הצדקתו היחידה. מניסיוני הייתה זו תופעה חסרת תקדים, וטרלול מוחלט. מי, אי פעם, נעל מפלצת במערכה הראשונה שלא על מנת לראות אותה מגיחה שוב במערכה השלישית, משתחררת וממשיכה לטלטל את עולמה של הנסיכה להנאת הצופים הפרוורטיים? ממתי לא מתכנסים החיים שלנו לתוך מסגרות נרטיביות הגיוניות ומוכרות?
הייתי משחררת אותו לזמנים קצובים וקצרים, כך לרצונו המתקשח של זנזורי כלפי זכרותו המתרככת. הייתה לו פנטזיה מחרידה במיוחד, שאזרוק את המפתח בבטון יסודות הבניין, כשייבנה. כה בטוח היה בצדקת דרכו, ואני רק הלכתי והתערערתי ושכחתי למה בעצם, ולאיזו תכלית. מי הוא שישתריין כך מפניי. אני זוכרת ימים שלמים, ארוכים, שבהם הייתי כלואה בקיוביקל שלי בעבודה, כשהמפתח הקטן של אוצרי העצור בוער בכיסי, ואני מפנטזת על הזמן שיעבור ואוכל לבוא ולחלץ אותו משובו. תחילה התיר לי לעשות זאת רק מדי יומיים ולפתע רק אחת לשבועיים, ועד מהרה רק פעם אחת בחודש, ולאחר מכן משגל אחד בלבד, חזק אבל עצוב, פעם בשלושה חודשים.
במקום זה רצה השכן לדבר, לצאת, לחשוב. לחשוב! החל להתעניין יותר בהזדמנות הנדל"נית שגלגלתי לפתחו, התייעץ איתי האם כדאי לעשות מנוי במוזיאון עבור ילדיו, כאילו שאפשר היה עוד להציל משהו. לרגע אפילו השתעשע ברעיון לעשות הסבה מקצועית (ממתי היה זנזורי משתעשע ממשהו שאינו מין? כעסתי כל כך). הייתי מתחננת בפניו שימתיק את הגזרה, שיאפשר לי רק רגע גנוב בזמן שהוא מנקה אותו, בטרם הוא מחזיר אותו פנימה, רק לחכך בי לרגע את זקפתו המרגיעה. במקומה, הקשיח המנוול דווקא את לבו.
ערב אחד, בשעת ארוחת הערב, כשכבר לא יכל כנראה להכיל את מבטיי המשתוקקים במפשעתו, בעודי נוגעת בעצמי בייאוש מתריס, שאל אותי מה התחדש עם החתימות. "ללא שינוי", השבתי לו על אוטומט. למי כבר אכפת בכלל, בשעה שכולי מתפתלת ונבולה ונמרחת, כשמכנסיי זרוקים בבושה על הרצפה למרגלותיי. כמתחמק ממבטיי המפשיטים, מנתצי השלשלאות, הוא הפטיר את פתרונו המבריק בסתמיות מרגיזה: "פשוט תבטיחי לפרומה שייכלל במפרט, שכל דירה עם יותר מחדר שירותים אחד יקבל גם בּידֶה. לזקנה הזו אכפת רק מהתחת של עצמה".
כך בדיוק: כמה פשוט, ככה גאוני. באיזו בהירות הוא ראה אותה בשעה שאני כבר לא ראיתי דבר. באותו רגע בקושי הצלחתי להעריך את תרומתו האדירה להשלמת מבצע החתימות, מבטי היה עדיין קבוע במכנסיו, מזוגג ועצוב. אני זוכרת עיניו הבורקות בריקנותן כשסוף סוף היישיר אליי את מבטו, כאילו הבין עוד דבר ברגע ההוא. מאז אותו הערב ידעתי שאיבדתי את אמונו באופן סופי, זה היה ברור כשמש. ולמרות זאת, אפילו עד היום בו נפרדנו איש איש לדירתו השכורה למשך תקופת העבודות, הוא לא הסכים להודות שהוא בעצמו מילט את המפתח מכיס מכנסיי.
