לפני כמה שנים היה טרנד חזק במסיבות אקסקלוסיביות בחולון ופרווריה: היינו נפגשים כל מיני חבר'ה מכל הקשת למן ערבי אימפרוביזציה בדסמיים. בכל ערב הייתה 'מככבת' דומינה (או דום, אם איתרע מזלכם לבוא בערב חלש) שמאלתרת סצנה נועזת ויצירתית עבור נשלט.ת אמיץ.ה מהקהל. מעכשיו לעכשיו, בלי תכנון ומשא ומתן.
זה היה עובד בערך ככה: המארגנים של הערב היו מכינים מבעוד מועד שלושה שקי יוטה מפונפנים, מלאים פתקים.
השק הראשון בדרך כלל הכיל ז'אנר קינקי כלשהו, נרטיב מסגרת או משחק תפקידים: האופציות נעו בין פטישים ספציפיים כמו "אייג' פליי", "סרביס סבמיסיב", "אימפקט פליי", "פוט פטיש", "סגידת בתי שחי" וכד' לבין אלמנטים סיפוריים יותר כמו "רופאה וחולה", "ספרנית ואנאלפבית", "פקיד שומה מבקר במקלט מס", "תרנגול כפרות ויהודי אדוק". דברים סטנדרטיים ככל האפשר כדי לתת דרור לחשיבה היצירתית.
מהשק השני אפשר היה לבחור עד שלושה פתקים, שיקבעו באילו חפצים ניתן יהיה להשתמש במהלך הסצנה. האופציות נעו בין חפצי פטיש מובהקים, כמו "שוט", "חבל", "מצבט", "כפכפי אצבע" וכו', לבין חפצים רנדומליים לחלוטין. פעם ראיתי מופע מרהיב מתבצע רק עם מניפה וחליל צד. אף עין ומפשעה לא נשארו יבשים בסוף המופע. מדהים מה אמנים אמתיים יכולים לעשות עם חפצים יומיומיים.
אחרי הגרלת סיפור המסגרת והחפצים על ידי השולטת, היה מנחה הערב עוצר את התהליך ומזמן מתנדב מהקהל - מישהו שהאלמנטים שנבחרו עד כה דיברו אליו והיה רוצה להשתתף בסשן שמבוסס עליהם. הנשלט בר המזל שנבחר היה נשלח להמתין בפינה, גבו אל החדר.
אז הגיע הרגע לו חיכו כולם. השק השלישי היה המרתק מכל, כשידה הענוגה של הדומינה נבלעה בתוכו היה הקהל עוצר את נשימתו בציפייה. הפתק השלישי הכתיב למעשה את המהות של המופע, את כל הקצב והמשמעות שייתנו לו: נכתב בו איזה מצב רגשי מאפיין את הסצנה. הרי לא דומה סגידה שמונעת מ"שמחה" לכזו שנובעת מ"תסכול", ושונה בתכלית בעילה שעניינה "כעס" מכזו שמגלמת "חרדה". הדומינה הייתה מציגה את הפתק לקהל וכשהייתה מוכנה לקראתו היה הנשלט המשקשק מסתובב וההצגה החלה. שמירת הרגש המכונן כחשאית בפני המשתתף עזרה לפלפל עוד את הסיטואציה: הנשלט אמנם ידע פחות או יותר כיצד הקטע עומד להתחיל, אבל לא היה לו מושג איך הוא ירגיש בסיומו.
יום אחד, כשהייתי אני הכוכבת אירע דבר מצער.
הכל התחיל כרגיל. הגרלתי מהשק "טכנאי הוט ולקוחה". קלאסי. מה שמחתי.
אחרי ההגרלה השנייה התברר שיעמדו לרשותי פטיפון ישן ומהדק משרדי. יש עם מה לעבוד.
מתוך שני מתנדבים חביבים בחרתי לתת צ'אנס לחבר די חדש בקהילה המקומית. לא ידענו עליו יותר מדי, רק שהיה שתקן. תמיד חייך חיוך מסתורי, כאילו רק הוא ידע משהו שאנחנו לא. עוד נראה.
אחרי כן נפניתי לבחור מתוך השק השלישי, נרגשת לראות איזו מסכה עליי לעטות היום, לאיזה רגש קדמון בסיסי להתכוונן, ובאיזה אופן עליי להלחים יחד את המרכיבים הבסיסיים של הסצנה הזו.
קנאה.
טוב ויפה.
עוד 10-15 שניות והיה לי את זה. הסשן התחיל.
דמיינו את זה: הטכנאי המעצבן, הבלתי יעיל, המתין בצד, קשור בחוט החשמל ומאזין לנעימת ההמתנה המעצבנת והאינסופית הבוקעת מהפטיפון. כשנפניתי לנתק את הזרוע כדי להסב את המחט שבראשה לשימוש טוב יותר, חלה תפנית מדהימה ובלתי צפויה.
מבלי להגיד את מילת הביטחון שלו, האפס הקטן הצליח לשחרר את אחת מרגליו. הכל קרה מהר כל כך. עוד הוא מנסה ללא הצלחה להשתרר לגמרי מכבל החשמל, תפס את שלושת שקי היוטה ביד אחת ואת המהדק ביד שנייה. מבטו היה מבולבל, מאיים. "שאף אחד לא יתקרב!!" צווח, "כולם, צעד אחורה!!". הטיפשון שלח יד לכיסו בתנועה מבשרת רעות כדי לשלוף את מה שהתברר להיות גרוע יותר מאקדח: תעודת הסוויצ'ר שלו.
הבנאדם התהפך עלינו באמצע הקטע.
עכשיו היה תורו. לא תהיה לו עוד הזדמנות להיות הכוכב, הוא ידע. שנים היו עוברות עד שהיה מגיע למעמד מספק כדי להשתתף כשולט בערב כזה והוא לא התכוון לחכות.
החל הופך את השקים בהיסטריה, מחפש ומחפש, בורר את הפתקים. עד מהרה מצא את מה שרצה. פנה אל הקהל וקרא בקול רועד, מהתרגשות ומפחד "מורה ותלמידה!! יש!", "חבלים, כן", המשיך, "ושוט!" "ומצבטים!!", עבר אל השק השלישי - "חמדנות!!!!!" הכריז. בהחלט. השולט הטירון והגרידי, שביים לעצמו פורנוגרפיה נדושה ביותר באופן בלתי חוקי בעליל כמעט גמר בשלב הזה, מרוב התרגשות. כמעט, אבל עדיין לא.
עוד מאויימים מהמהדק האימתני שבידיו, העבירו לו הסובבים את כל החפצים שבחר. ידיו רעדו כשאחז בכל הציוד, והתבצר ליד התפאורה המתאימה.
נאנחתי. באימפרוב כמו באימפרוב, ההצגה חייבת להימשך.
מובן שלא שעיתי לפקודותיו של המורה הלא-כריזמתי להתייצב מולו ולהתחיל לשנן פעלים בלטינית.
במקום זה פניתי אל הילדון האחר שהתנדב להשתתף בסצנה המקורית, החוקית. הוא זחל אליי בהקלה, שמח להיות קרוב אל המבוגר האחראי היחיד בחדר (מאוחר יותר גם שטפתי את כל הנוכחים על התפקוד העלוב שלהם לנוכח הבריונות המבישה הזו). הפניתי את גבי אל המורה המיואש, שעבר בשלב הזה להתחנן שאלבש חצאית מיני משובצת. דיברתי רק אל השחקן החדש: "אתה תהיה היס מן שלי עכשיו, נכון?". הטכנאי הקטן של החברה המתחרה הנהן בחריצות. פקדתי עליו "לך ונתק אותנו מהאפס הזה". העובד החרוץ ירד לרגליו של הסוויצ'ר המבולבל ושחרר במיומנות את כבל הפטיפון שהסתבך ברגליו. "זה" השווצתי בפני הקהל המריע "שירות לקוחות". בהצתה מאוחרת ניסה הסוויצ'ר לתפוס ולאחוז בכבל כבתקוותו האחרונה להשתתף במשחק הלוהט. הטכנאי החדש, האמיתי, לא אפשר לו. במקום זה, בעדינות אין קץ, שחרר את המהדק המשרדי מידיו והשתמש בקצהו כדי לפרק את הסיכה המהדקת את החוזה הדרקוני של חברת התקשורת המאכזבת. "כל הכבוד!" שיבחתי אותו "זמני התגובה שלך כל כך מהירים". היס מן שלי הסמיק בהוקרת תודה.
לעומת זאת, השולט החמדן, המורה הכושל, הסוויצ'ר האוויל, החל לבכות חרישית, מקנא כל כך. קרבתי אליו ולחשתי באוזנו "veni-vidi-vici", ובכך הענקתי לו אורגזמה שלא הגיעה לו.
"ועכשיו", התיישבתי על הכורסה, לא לפני שהפעלתי את הפטיפון וסימנתי לנשלט החדש שהוא הרוויח ביושר את הזכות לפנק אותי בלפ-דאנס "נצפה כולנו בתוכן איכותי". מודה שגמרתי רק מלהיווכח כמה אני טובה באימפרוביזציה, ואיזו שולפת מהירה אני. הריקוד עצמו לא היה כזה לוהט.
בסיום הערב הורחק הסוויצ'ר מהקהילה החולונית לאלתר. סיפרו לי שעבר לתל הביב. אין זה מפתיע, הרי שם לוקחים כל אחד.
