הופתעתי מעזות המשיכה של עידודו לPet Play, דווקא משום שאהב חיות יותר מכל.
בשיחת האינטייק שלנו סיפר לי על פעילותו הענפה באחת מאותן חזיתות לשחרור בעלי חיים. מפגין, מסביר, כועס אם צריך. "וצריך", מלמל בלאות, פניו אומרות כעס עצור.
הבהרתי לו כבר בהתחלה שהמזווה, מגירת הנעליים ואוסף השוטים המפואר שלי- כולם מחוץ לתחום השיפוט שלו ונראה היה שזה דווקא הקל עליו. זה מובן, שכן גם לפעילים חברתיים מגיעה הפסקה, גם נושאי האידאולוגיה הקיצוניים והקנאים ביותר זקוקים לרגעים מזוקקים של עונג בהם יוכלו להשתחרר מהמחויבות החינוכית הבוערת בהם.
אז התחלנו, אתם יודעים, בדברים הפשוטים. היה נאמן לאכילה מהקערה שלו ("בלי ידיים") אף שארוחת ווג'י-בורגר פשוטה ארכה כל כך הרבה זמן שבקושי נשאר פנאי לדברים אחרים. הייתי זורקת לו, הוא היה מביא. לימדתי אותו טריקים. הייתי לוחשת לו באוזן שהוא הכלבלבון החמוד בעולם ופורעת את תלתליו הבהירים. די מהר הוא הוכיח רצינות והרוויח את הקולר שלו. כשענדתי לו אותו הוא היה נראה חצוי: גאה מצד אחד ומלא צער מצד שני. הכל לכאורה הלך די חלק, 'ללא אירועים מיוחדים' כפי שהייתי מסכמת בתיק שלו כל פעם לאחר פגישתנו, 'אם כי היום שוב היה נראה מעט עצוב, חסר מנוחה'.
עד מהרה התוודה בפניי שלא לזאת הוא התכוון: הוא צריך את זה דארק. הרבה הרבה יותר דארק. אם הנחתי שהסטיות שלו מבטאות צורך בבריחה מהמציאות העגומה שנחשף אליה בפעילותו לטובת בעלי החיים, הרי שטעיתי בהחלט.
המשחקים שלנו הלכו ונעשו אכזריים, קשים ומשפילים יותר. במקום חיית הבית הידידותית שלמדתי להכיר ולחבב קיבלתי יצור עצבני, עיקש ומרדן. את הקולב החליפו רצועות ורתמות ורסנים למיניהם, קונוסי פלסטיק מציקים, מתקני ריסון לוחצים, כלובים צפופים למדי ("אלו פרופורציות ריאליסטיות" נבח בדידקטיות).
היה עושה את הצרכים שלו בכל מיני מקומות ומתעקש להיענש על כך באכזריות שהתמיהה אפילו אותי.
היו לו רגרסיות האופייניות לרסקיו דוג שעברו עליו כמה דברים. היה נובח בהיסטריה, נושך, מרייר. נחנק בכוונה מהרצועה שלו. מסתגר במלונה במשך שעות ומיילל ומיילל ומיילל.
וזו הייתה התקופה הטובה יחסית.
אחר כך התחילו המיצגים. הייתי מגיעה הביתה ורואה שהוא סידר לעצמו מן משחק תפקידים קטן. עכשיו, אני מנוסה גם במה שנקרא סלף-אינפלקטד-בדסמ – הכרתי אנשים שקושרים את עצמם, מכאיבים, מענישים. לא שופטת. אבל עידודו היה שונה, הוא היה צריך את הקהל.
פעם שיחק אותה כלבה גזעית, מוחזקת ומופצצת הורמונים שמיועדת להתרבות עד כדי תשישות. לא הסכים שנשכב, כי מספיק זה מספיק. צנח פשוק גפיים לרגליי, כמו תובע ממני צער.
פעם אחרת, כשחברים באו אלינו לארוחת ערב, התחזה לכלב קטום זנב שמתחשמל מהקולר שלו ברוב פאתוס בכל פעם שהתקרב לדלת היציאה. הם המליצו לי על פסיכולוג בעלי חיים מוצלח שהכירו.
התכוונתי לקחת אותו אבל אז, יום לפני התור שלנו הוא הפך את הסלון שלי לבית מטבחיים, מיקם את עצמו במרכז צלחת ענקית ושכב שם כמו פגר, מתבוסס באיזה רוטב עם ריח חמוץ. עד כאן- אני שונאת אוכל סיני.
השיא היה כשהכריח אותי להשתתף במין מיצג רחוב עם עוד איזה חבר שלו. הם זרקו את עצמם זה על זה, מריירים ומתגוששים. עמדתי שם בחוסר אונים, לא בטוחה אם ואיך עליי לעזור. רק אחרי שהקהל התחיל לזרוק עליי עגבניות אורגניות, הבנתי שנבחרתי, מבלי שידעתי וללא הסכמתי, לגלם את האנטגוניסט שארגן את הקרב הזה, לשעשוע ולרווח כספי.
כמה שהשתדלתי להתחשב במה שפירשתי כביטויים קיצוניים לתסמונת תשישות-החמלה של הפעיל הרגיש, בשלב הזה נגמרו ההזדמנויות: עידודו הפך להיות פרא קטן וסורר, מטיפן מציק. זה היה דארק, אבל לא מחרמן בעליל.
לא נותרה לי ברירה. הלכתי לסופר ואספתי בשבילו מתנת שחרור אחרונה. בדרך הביתה הרהרתי באכזריות המעשה שאני עומדת לעשות, ובנבואות הזעם של עידודו בדבר הרוע הגלום בבני אדם, שהנה מגשימות את עצמן.
כשיצא מהמלונה וראה בקערה שלו את טבלת השוקולד (דארק, כמובן. שיהיה טבעוני) עלה על פניו חיוך ניצחון עצוב.
כל זה, אגב, קרה בחולון.
