ליד יוסי הזקן, החבר הישיש ביותר באורגיית שלישי בערב, נהגנו להגיד שכשתושלם התכנית למתחם ח-500 בו היינו מקיימים את המפגשים, וייבנו בתחומיו כל אותם בניינים ואזורי תעשייה ומסחר (כשגולת הכותרת היא פארק דיונות עירוני), תיאלץ הקבוצה למצוא מקום משכן חדש. יוסי היה אז מחייך חיוך עצוב ונוגע קלות באיברו, כמו מפחד לאבד אחיזה.
שלא בנוכחותו, או כל אימת שהופנתה לכיווננו רק אוזנו הימנית, החירשת מפגזי מלחמת יום הכיפורים, היה זה בטוח לדבר על כך שהקבוצה למעשה עתידה להתפרק. ידענו שזה פשוט לא יהיה אותו הדבר במקום אחר, הרחק מגבעות החול היפות, מעוררות האון ומצמיאות החשק.
לפני הצטרפותו לקבוצה לא הצליח יוסי הזקן להגיע לזקפה מלאה מזה שנים רבות. הציניים מבינינו אהבו להשמיע את הטענה הפשטנית לפיה השתתפות במשגל שמונה חצי תריסר בחורות יפות וצעירות (וגם את רויטל, שחכמתה וחביבותה משווים לה מין חן) היא הסיבה להקצת האיבר הרדום. מראה הפרגיות הלוהטות (הז'רגון המיושן במקור), טענו הספקנים, הוא שסיגל את תאבונו של הבולבול העכשיו-שבע להתעורר מדי שלישי בערב, פעמיים (או שלוש) כי טוב. ופאק, זה היה טוב.
אבל הרי אתם כבר מכירים ויודעים שהסברים כאלה לא מספקים אותי.
לא, הייתה זו רוח המקום: רכות החולות הנודדים, קולות המטסים הפאליים מעלינו, והשלווה של אזור הספר, הם שאפשרו ליוסי שלנו, זכרו לברכה, לשכוח את זוועות המלחמה ולדבוק שוב בחיים השוקקים. ולזיין בכמויות מטורפות - הייתם צריכים לראות אותו - אם כמו בשירים היו גשמי הברכה מפרים את הקרקע הרוויה בכל הזרע שהשפיך באזור ח-500, היו צאצאיו של יוסי רבים כמו, ובכן, החול שעל שפת עירנו היפה. מה עצוב לחשוב על כך במלאת שלוש שנים למותו, כפי שכתבה לי הבוקר רויטל, כי יוסי לא השאיר אחריו ילדים, כך למיטב ידיעתו.
את אוננות הבוקר הקדשתי לכבודו. אותי אהב מכולן, התדעו? עיניו היו בורקות כל פעם שהיה מתעורר בראשי רעיון סוטה חדש. נזכרתי בפעם הראשונה שקברתי אותו בחולות מלופף ברתמה מאולתרת, רק ראשו ובולבולו בולטים החוצה. כדי למנוע ממנו לשקוע יתר הצורך, עזרו הגברים לאחוז את רצועות הרתמה משני צידיו, שמחים לשרת ומפרגנים כתמיד, בשעה שאנחנו קפצננו מעליו בצמדים מתחלפים, האחת מתעלת את חלציו להנאתה, השנייה רוכבת על פיו המשתוקק בעודה אוחזת בחיבה את שיערו המכסיף או סוטרות לפניו מעורפלות העונג, נהנית מרטט ההשתעלויות הכבדות והבלתי פוסקות שלו.
כמה אהב יוסי להיות שימושי. מכל הגברים בקבוצה היה מצליח לשמור את איברו בתוכך משך הכי הרבה זמן בהתגלגלות המסורתית במורד הדיונה, היה משתנק, נאחז כאילו חייו היו תלויים בך.
ואולי היו.
חודש לפני מותו היו ימי השלישי עמוסים לעייפה, ולא הצליח להתפנות ולבוא - שלישי אחד היה לו תור למכון רנטגן, שלא הצליח לדחות. היה כה עצבני שנאלץ להפסיד את המפגש הלוהט. בשלישי אחר כך הייתה לו פגישה אצל רופא מומחה, התכתב איתנו בצער מחדר ההמתנה ואונן חרישית למראה התמונות והסרטונים ששלחנו לו, כה התבאס להפסיד את גמירת השרשרת הראשונה של רויטל אי פעם! בשלישי הבא אחריו חטף דלקת ריאות קטלנית והתאשפז בוולפסון. בעוד ריאותיו שוקעות בנוזלים, שקענו אנחנו בדיונות, מזדיינים בעצב הראוי, לכבודו. בשלישי לאחר מכן כבר נפטר, מאוחר בלילה, כך, פתאום. לנו היה ברור שאדם לא פשוט *מת*. לא, אנחנו לבדנו ידענו את הסיבה האמתית- מרגע שניתנו לו חייו מחדש, לא יכל יותר לחיות בשום צורה אחרת, לא לאורך זמן.
בצוואתו האחרונה ביקש שאפרו יפוזר במקום שאהב מכל. כשהלכנו לחולות בפעם האחרונה השלכנו כל אחד מקצת האפר, שהתערבב במהירות מצערת בעפר הנודד. יכולנו אז לראות אותו שם בבירור, גוחן מעל אחת משלנו, לשמוע את הדי שאגתו במהלך עוד אורגזמה. הוא היה נוכח, כאילו קם מן החולות, נשגב כמו הפיניקס.
הייתי האחרונה לשאת דברים באותו טקס זכרון ייחודי, רק שלנו. ספרתי לחברי הקבוצה שכשהיה בתוכי בפעם האחרונה, כך לחש לי בלהט: "כשנעזוב כאן לפחות ננוחם בבניית פארק הדיונות העירוני. ראשון-לציון רוכבת על התהילה הזו כבר יותר מדי זמן. אלה החולות שלנו, זה השם שלנו. זה השם שלנו". וגמר. רויטל התייפחה בשקט, מלטפת את בטנה התופחת.
