חולון היא עיר הילדים, אנד יט השעון הביולוגי שלי אף פעם לא מתקתק לי באוזניים. מדי פעם חשוב לי לברר עם עצמי למה, האם אני אכן פשוט מגניבה מכדי להילחץ, או שמשהו בדחף האבולוציוני הזה שלי משובש.
כדי לבדוק איפה אני עומדת, אני נוהגת בצורה הכי פשוטה והגיונית שאפשר להעלות על הדעת. אם זו הייתה סדרה ניינטיזית הייתי בטח גוזרת על עצמי לטפל בביצה או בשק קמח למשך שבוע, אבל זו המאה ה21 ואני הרי בעלת אמצעים. אז כל איזו תקופה אני עושה קצת MDlb, לוקחת לי איזה ילדון וככה, מגדלת אותו קלות.
בכוונה אני פונה לטוטאליים ביותר. החבר'ה עם אוסף המוצצים ופטיש החיתולים וכל החבילה הריחנית הזו. עכשיו, חשוב להבין שמדובר באנשים רציניים מאד, כאלה שאוהבים לקחת את הדברים לאקסטרים. זה לא כמו החיים הטובים של הDaddy Doms עם הבחורונת החמודה שתהיה כזה -
"אדוני, היום אני ילדה בת 15, בוא נלך לקניוןןן ונזדיין בשירותיםםם.
בעצם, אבוש, אני גורונת. אחרי שנזדיין בוא נקנה לי קולר. אבל רק ורוד.
אין ורוד אז אני בעצם פרח היום. אבא שלי גנן. תשקה אותי, אבל לא בקטע של פיפי. וואף".
(בינינו, כל עוד היא נאה, לא תהיה לך בעיה להתיישר לפי הגחמות האלה).
לא, להיות Mommy Dom זה עסק קצת יותר רציני. החבר'ה האלה עקביים פחד, רק תן להם פיפי. תאפשר להם להיות תינוק והם ישארו בדמות במשך שעות, לפעמים ימים. ישכחו את עצמם בתוך התפקיד. ירבצו לך בלול כל היום, יבכו בלילות בגלל השיניים, יתלכלכו בחדווה בכל נוזל גוף שהם מסוגלים להפיק, יינקו ממך עד שהפטמות שלך יאבדו תחושה. זה קשוח, זה לא לכל אחת.
אבל ככה גיליתי, בכל פעם שעלו בי הספקות, שאני די מצוינת בזה. אני עושה את זה היטב, את הקימות באמצע הלילה, את המעבר למוצקים, את הבייבי מוצרט, את הגמילה, את הקצת-יין-על-קצה-האצבע-שלי-שימצוץ-ויירדם, יו ניים איט. אני מגדלת אותם למופת, להיות עורכי הדין (על פי רוב) שהם כבר.
רק מה, לא עושה חשק. לאו דווקא בגלל הבייבי-סטאף. הקושי שלי מתחיל כשהם נכנסים לגיל ההתבגרות.
למשל האחרון שלי, בחור חכם, בליטיגציה מסחרית. קרחת קטנה, כרס סמלית. גרוש+2. לכאורה היית חושבת נורמטיבי, מבין עניין שרק צריך להשתחרר קצת. אז לא. אולי הילד הכי בעייתי שהיה לי.
הם גדלים כל כך מהר, בתוך החודשיים שלקח לו להגיע מגיל 9 חודשים לבר מצווה, מה לא היה לי איתו. התעקש על אטאצ'מנט פרנטינג, נצמד אליי עד איזה גיל 5; ואז בגיל 8 סדרת טיפולים עם קלינאית תקשורת שתעזור לו להיפטר מהש' השורקת; כשהיה בן 9 סינג'רתי איזה עבד-יזיז (איכותי, מסור, ובן עשרים ובמבה) שהיה לי, ידידיה, שיעזור לו קצת עם הבעיטות של הכדורגל, אפילו תודה לא אמר; בגיל 10 נהיה לי פרחח (חושדת שהבן שלו היה השפעה רעה) שבר את הזרת כשנפל מהסקטבורד, בכה לי במיון כל הלילה; בגיל 12 כשהתחיל יישור שיניים, איבד את הפלטה שלו איזה שלוש פעמים. לא רוויתי נחת.
לילה אחד חיכיתי וחיכיתי שיצור איתי קשר כדי שאשים אותו לישון בשעה נורמלית, בזמן שהלשון של ידידיה מנעימה את זמני, עובדת שעות נוספות. פתאום בעשר בלילה התקשרה אליי איזו פושטקית. אמרה שהילד מחוק על הברזלים במרכז המסחרי, שתה כמה כוסות, נמרח על כולן.
כמובן שהלכנו לאסוף אותו, תוהה לעצמי כל הדרך מה עשיתי לא נכון.
כשהגעתי הוא היה שיכור בעליל, התלטף עם איזו מישהי בצורה מאד לא תואמת גיל. ראיתי את אחורי כובע המצחיה שלו כשהוא דידה איתה לעבר החדר האחורי בגלידריה של ספי. עד כאן. כולם יודעים שבמקום הזה מתרחשת רק סוג אחד של פעילות, והילד הזה בפירוש צעיר מדי. עצרתי את העניין, גררתי אותו לאוטו בעזרתו האדיבה של ידידיה, תוך שהילד תוקע בנו מבט זועם, כי אני "עושה לו בושות ליד כל החברים!" כפי שהטיח בי מאוחר יותר, אחרי שקילל וצרח וטרק את הדלת.
באחת בלילה, כשידידיה כבר ישן שנת ישרים על השטיח בסלון ואני שותה איזו טרופית ומחשבת בצער כמה ימים נשארו לי עד הבר מצווה, עד ה"ברוך שפטרנו" המיוחל, זה יוצא מהחדר שלו בשקט מופתי, קרב אליי, מנשק את ידי ומתנצל בפני אימוש על ההתנהגות המבישה שלו. סלחתי לו מיד, ועיניו התמלאו דמעות הכרת תודה. בחושי האם המחודדים שלי הרגשתי שזו שעת רצון, רגע רך של קרבה ופתיחות. פניתי אליו בשאלה המתבקשת "מה קרה, קטנצ'יק? למה ככה?". בכה חרישית, הביט לכל הצדדים במן מבוכה, קבע מבטו על השטיח בסלון ולחש "למה הבאת אותו? למה הוא כל הזמן איתנו? הוא לא אבא שלי".