אז, בשנים שחייתי על הקו, החלטתי לקחת את בנג'י לכנס השיבארי בטורונטו. הוא התרגש מאד שבחרתי דווקא בו. מיהרתי להבהיר לו שאני הולכת בעיקר בשביל החבר'ה. זה פחות מקובל בפאמדום, להתעכב על סוג הקשר וזווית התלייה, ואני הרי לא איזו מהפכנית. בן היה, דווקא, אבל מי סופר את בן. הוא שם רק על תקן אובייקט נאה.
את לוסי ואת הנשלט השתקן והמרופט שלה פגשנו באחת הסדנאות והיה קליק מיידי. היה בה משהו מוכר. כולם מסביבנו היו כאלה סאחים, עומדים ומרכיבים קשירת ראווה במשך איזה ארבעים דקות, רק כדי להתיר את הנשלטת בעשר הדקות האחרונות לשיעור.
באיזשהו שלב במהלך הטקס המייגע הזה פונה אליי לוסי, מבואסת כולה, שואלת מתי כבר יהיה כאן קצת סקס ושיגועים. הסברתי לה שרק בלילה. הסמי זקפות של השולטים מסביב לא מהוות הבטחה לאיזה אקט מעניין, אלא רק מעידות על עזותה של תחרות התרנגולים וקרקורי הטסטוסטרון סביב עסקי החבלים. כמה התאכזבה, היא הייתה בטוחה שכנס בדסמ זה בייסיקלי אורגיה עצומה. נופ, הסברתי לה, אנחנו מוקפים בחנונים שמצאו תחביב לכאורה מגניב, כי הוא מערב נערות עירומות, אז הם נאחזים בו בנואשות ועוסקים בו בפדנטיות המאפיינת.
כשהשיעור התקדם והמדריך התחיל להסתובב בכיתה נזכרנו שבן והשתקן עדיין עומדים שם אומללים, שני פרפרים שמחכים להפוך לגלמים. לקחנו איזו חת'כה חבל, ליפפנו פרי סטייל, סביב סביב, וקשרנו את שני הקצוות המשוחררים - היא בחרה בקשר שרוך בסיסי, ואני הראיתי לה את השיטה הזו של הילדים, עם אוזני הארנבת. ככה, הדגמתי עבורה, זה יוצא יפה וסימטרי, כמו סרט מתנה. היא התלהבה בעליל והבטיחה לאמץ. השתקן שלה היה אסיר תודה. לעומת זאת, למבוכתו הרבה של בן המצוחצח והממסדי, המדריך שהגיע אלינו בסוף הסיבוב התרשם הרבה פחות. הורדנו לו איזו אחת וברחנו לבופה. יש גבול, באנו להנות.
בן שלי ישר ידע בדיוק מה לעשות. לקח הזמנות משתינו ותפעל את המרופט השתקן, להעמיס עבורנו מגשים בכל טוב, להביא לנו משקאות ולהניח את הצלחות שלהם על הרצפה, במקומן הראוי. לוסי הייתה מופתעת ומוקסמת מכמה הוא ממושמע ושירותי. בהמשך ציפתה לשתינו הפתעה נוספת. חשבתי שזיהיתי משהו מוכר במבטא והסתבר שאכן שתינו ישראליות, ומעבר לכך, לוסי הייתה מרמלה, עיר החולות הערבית.
כטוב לבי ביין הזול ובעקבות הגילוי המרגש הזה, הצעתי להשאיל לה את בן לאיזה שבוע כשנחזור ארצה, ואני אקח את השתקן ואשפצר אותו קצת בשבילה. לוסי הייתה נלהבת מאד מההצעה, בן הסנוב הזה היה נראה קצת חושש אבל ניסה להציג חזית נאורה ומכבדת, והגולם שתק.
למעשה, לא שמעתי אותו אומר מילה, עד אשר בא בשעריה של חולון. ציפיתי שהאוירה ה, אחרת, תיטיב עימו אבל לא שיערתי עד כמה: פרח, פטפט, ציית בשמחה.
לעומת זאת, היה נראה שבן לא הסתדר ברמלה. במשך כל ארבעת הימים הראשונים לחילופים היה מסמס לי ומתבכיין. העיר מסריחה וריקה, ולוסי קלולס לחלוטין, לא יודעת אפילו להשתמש בפלוגר. נו באמת, מה כבר יש לדעת, רק להתרחק מאזור הכליות. הוריתי לו להתגבר על הגעגועים ולהתמודד בגבורה.
בינתיים אצלנו בחולון העניינים הלכו חלק. תוך שבוע השגנו את המטרה שהשולטת שלו בחרה להשתלמות הזו- עבודה על תמת בהמת המשא. קל. תוך כמה ימים למד לגעות בקול גדול, התרגל לצרוך ירוקים וכשטפחתי קלות בישבנו סחב עבורי ערימות לכל אורך סקולוב. עשה זאת בשמחה, עיניו לא שבעו מהמראות וליבו עלץ מהווית העיר השוקקת. בחור חביב סך הכל, איטי וחסר מושג, אבל משתדל לרצות. עם זאת, בתום השבוע הייתי די נרגשת להתחלף חזרה. רציתי את בן יפה העיניים בחולון והייתי תחת הרושם ששנינו מחכים לזה, הרי כה הרבה להתבכיין ולהתחנן לי בטלפון.
מה הופתעתי לגלות, כששלחתי את השתקן חזרה ברכבת לרמלה, שבן לא חיכה לי שם ולא נראה בשום מקום על הרציף ובתחנה. הוא מעולם לא הגיע חזרה לחולון. קצת התעצבנתי, נתתי את בן בהשאלה ותוקף ההסכם היה ברור, אני לא בעניין של מתנות לאביונים, לא איזו מהפכנית. בן היה, כמובן, אבל מי סופר את בן.
כשחזרתי הביתה ופתחתי את תיבת הדואר העניין התברר. בגלויה (מאולתרת משהו) ששלח לי מרמלה כתב לי בן שהוא מצטער, שראה את פני העוני וחווה את צער הדלות והוא פשוט לא מסוגל לחזור לחולון כאילו כלום. הזמן שלו ברמלה שינה אותו. לוסי, הוא הסביר, היא התקווה הגדולה ביותר של העיר ההיא, ובן חייב להישאר שם כדי לעזור לה להפוך להיות השולטת שהיא יכולה להיות. הם כבר הזמינו מקום בקורס השיבארי למתחילים והוא מתכוון לעשות את התהליך הזה איתה. והוא מודה לי, לי ולחולון, שהכנו אותו לקראת השליחות הזו.
ההזדמנות לנקמה הגיעה בסוף, בלי שתכננתי. כעבור כמה שנים פקדתי שוב את כנס השיבארי המדובר בטורונטו. כשנכנסתי לאחד הקורסים לחפש לי קפה ומאפה נדהמתי- מי היו המדריכים המדופלמים אם לא לוסי, לבושה לטקס ממסדי מכף רגל ועד ראש, מחייכת חיוך מרצה ומחכה לפקודות, ובן המהפכן, תלוי הפוך באוויר וקשור באופן מסובך להכעיס, עלאק אסתטי. לוסי הייתה באמת קלולס. היא רק החזיקה את הפלוגר שלה ונראתה יפה, גם אם קצת משועממת. אפילו השתקן המרופט היה שם, השתופף על ארבע כמו איזו בהמת מסע מובטלת, מחזיק איזה חת'כה חבל ומחכה להוראות. היה זה בן שניהל את ההופעה, חילק את הפקודות והעביר בפועל את השיעור. טוב ויפה.
ניגשתי אל השתקן, שלא באמת הופתע לראות אותי, שכן יצורים כאלה זוכרים תמיד את מי שאילף אותם. טפחתי קלות בישבן שלו ושלחתי את בהמת המשא שהוא לסחוב את כל הגרביים מכל הנשלטות. לשמחתי הוא הבין את משחק המילים, הלך וגנב.
התגובה הייתה מיידית וצפויה. הנשלטים שהיו נוכחים בשיעור איבדו לחלוטין את הריכוז והמוטיבציה למראה הנשים העכשיו יחפות, והלכו להתכנס סביבן, מסונוורי תשוקה. כתוצאה, הדומים והדומיות התחילו להתעצבן ולהתלהט, כולם נעשו חרמנים מאד. האורגיה ההמונית התחילה באופן כמעט מיידי. לוסי הנלהבת בעליל נטשה עמדה והצטרפה לחגיגה, הרי - התזכרו?- זה כל מה שהיא אי פעם רצתה. בן ניסה להשתלט על המצב, לקרוא לכולם לחזור לעמדות ולהמשיך ללפף, אבל מי סופר את בן. הוא היה סתם איזה איש מהפכן, יפה להפליא, תלוי וכבול באופן מסובך למדי. הלכתי לעזור לו להתיר את הקשר אבל בדרך לקחתי את הפלוגר מלוסי. חשבתי שאנצל את ההזדמנות לעורר בו קצת, מוסר כליות.
