בהתעסקות עם אנשים, המיומנות הכי חשובה שאפשר לרכוש היא קטלוג הלקסיקון של הבנאדם, זיהוי סוגי השיח שהוא מושפע מהם, הבנת השפה הפנימית שמניעה אותו, מערכת המטפורות שהתקבעה לו בתוך הקופסה. כשיודעים איך לנווט בתוך השדות הסמנטיים של מי שעומד מולך, השמים הם הגבול.
----
צחי זע באי נוחות לכל אורך שיחת האינטייק שלו, כאריה הלכוד בכלוב שקטן ממידותיו. אני הייתי רכה ומכילה, הוא היה קשוח ומתגונן. הדינמיקה הזו הגיעה לשיאה כשביקשתי ממנו שיזדהה בפניי, באופן וירטואלי.
צחי, אתם מבינים, הגיע אליי באולד פאשן וויי, דרך נשלט-חבר שהמליץ עליי בחום, כמי שיכולה לחולל שינוי אמיתי בחיי האפסים שלי. למשל את הממליץ גמלתי מפורנו, כמעט לגמרי. בסיום התהליך הוא שמר לעצמו רק את אחד מהעטים האלה, עם תדפיס הבחורה, שאם מקליקים עליו היא פתאום מפתיעה במערומיה. רוב הזמן, אגב, הוא עושה בה שימוש כשהיא במצב לבוש. יאפ, עד כדי כך טובה.
לכן לא ידעתי דבר על הפרסונה הווירטואלית שלו לפני הפגישה. לי דיווח השדכן גמול-הפורנו רק שצחי הוא בחור נאה, חביב ורב-און ששרוי במצוקה קשה. הוסיף גם שהוא מתגורר בשכונת ג'סי כהן.
היה צריך לפתוח בפרט הזה, הרי יש לי עניין לקדם חבר'ה משם.
כשנכנסתי לכאן באותו הלילה וחיפשתי את הכינוי שמסר לי, הבנתי למה התבייש כל כך. ליד שמו- 'אספסוף מרייר'- התנוסס התואר המסגיר, המשפיל. צחי היה שולט.
לא שזה אתגר כזה גדול, כן? בעצם זה כבר די משעמם- לאורך השנים יצא לי להפוך כל כך הרבה שולטים.
רובם, אגב, נשלטים לכתחילה שהחליפו צד כשנוכחו לדעת שאין לזה ביקוש. כשקראתי את הפרופיל שלו הבנתי שצחי השתייך דווקא לסוג השני, אלה שקבורים כל כך עמוק בפנים שהם אשכרה התחילו להאמין בשטויות שיוצאות להם מהפה. בהתאם לכך, הבלוג היה מלא בטקסטים מעייפים בחוסר אמינותם, כמו:
'תזחלי, אליי, נקבה, קטנה, בולעת. אצוד אותך, בלהט'
'הכוס שלך!!!!!! יא בבא!! עוד יקבל אחת מאבא!!!!'
'לא אלקק לך, זה פויה, נקבה... רק את בפה משרתת.... את הגבר!!!! ....אויה!...'
(הפיסוק עז-המצח במקור).
נו, באמת. היום בלי להעניק אוראלי אף אחד לא ייתן לך להתקדם אפילו משבצת בעולם הזה.
קלירלי, זיהיתי, הבחור תקוע, ממולכד. מצד אחד, הוא ממש מתחנן לאיזו סטירה שתיישר אותו. מצד שני, עטה על עצמו כל כך הרבה מסכות שאי אפשר בכלל לקבל גישה ללחי.
למרות זאת החלטתי שאלך על זה. רחמיי נכמרו על המסכנצ'יק. ומה לא עושים בשביל ילדי ג'סי כהן.
-----
רבים השולטים שנוטים להצדיק את הסטייה שלהם, את סוג הקשר שהם מחפשים ואת מבנה הנפש שהם מנסים לכפות על הנשלטות שלהם, באמצעות מושגים שיכולים, לכאורה, לתת לכל העניין נופך של אמינות, מן דטרמיניזם חלול. לכן הם הולכים על נרטיב ה'טבע'. בטוח שכבר יצא לכם לשמוע גרסאות כלשהן לאקסיומה הזו:
אני אהיה כזה כי אני כזה, את תהיי כזו כי את כזו, ואז נעשה זה וזה, כי זה זה.
לא מאד קוהרנטי, אך יעיל בצורה מפתיעה. צריך, ידעתי, להפוך את הסלסלה על פיה. להרחיב לו את מערכת המושגים בדרך הכי אלימה שיש, כפי שפוקו כבר מצא ותיעד: הבניית שיח. יאמ.
-----
- "ציידים לקטים, מכיר?"
בטח מכיר, קרא יובל נוח הררי. חייך בערמומיות וענה לי מיד, בלי להתבלבל:
-"אני צייד. זה הטבע שלי".
חייכתי באמפתיה. מכאן אפשר רק לעלות. מיהרתי להבהיר:
-"נהה. אתה לקט".
צחק בקול גדול. זו הרי עבודה לנקבות.
עוד נראה.
בפגישה הראשונה הכנתי לו סטייק מושלם, מדמם. נראה כמו חיה פצועה. צחי בהה בצלחת בתאווה בלתי מהוסה.
- "גבר אוהב. גבר רוצה. יצוד" חרחר לעומתי, נוטף ריר ופרה-קאם.
- "גבר יחפש יפה יפה, ואז גבר יוכל לאכול", קראתי תיגר על הפרדיגמה, אבל תוך שימוש בשפתו המוגבלת, בעודי מחביאה לו את הצלחת קלות. כשהכל היה מוכן שלחתי אותו: "לקט!".
בשעה שטרף את הסטייק בפינת החדר כבר התחיל להבין שמשהו שונה כאן, ולצד המבט המרדני והמבולבל על פניו, זיהיתי גם זיק של תקווה בעיני הילד העני שלו. זו הייתה ההתחלה.
-----
לאורך התקופה שלנו יחד צחי למד הרבה, רכש מתינות, ענווה, קשב. מערכת המושגים שלו השתנתה לחלוטין. עברנו את כל הדרך: מחלבונים מן החי עד לפירות קלים, מזינוק אימתני ומשולח רסן עד לשיטוט מתון ברחבי הסלון, לשיתוף פעולה. למילים.
בפגישה שהתקיימה בתום החודש שהקצבתי למשימה, עמדנו בפני השלמת התהליך. החדר היה אותו חדר, האנשים לכאורה אותם אנשים, אבל הדיספוזיציה הייתה שונה לחלוטין. התרגשתי, כמו בכל מעמד כזה: הגיע הזמן לסיים את מה שהתחלנו.
לאחר חצי שעה של ליקוטים ממסתורי הבית, נטלתי בקצות אצבעותיי ענב-דם בודד מסלסלת הקש של צחי, כשמבטו של הנער עוקב אחריו, מהופנט, נכון לחפש ולמצוא.
התיישבתי מולו, פושקת רגליי בטקסיות הראויה והחדרתי פנימה, קלות. היה כולו נוטף ריר ופרה-קאם בזרזיף מקוטע, כשהצטווה בפעם האחרונה: "לקט!".
היום הוא נשלט על חלל. על לא דבר.
