האם יכולתי לתת לכם משהו אקטואלי, ברוח השבוע הזה, כמו למשל את הסיפור על סדרת הסשנים שערכתי לחברי סניף הליכוד המקומי בסימן חמשת המ"מים של ז'בוטיסקי (ועוד אחד שהוספתי)? כמובן.
האם יש לי סיפור מוצלח על קואופרטיב קינקי שהקמתי עם בוגרי תנועת הנוער של מפלגת הפועלים בעירנו הנאה (שמתגלים בסיטואציות כאלה כקפיטליסטים ביותר, אגב)? ובכן, קשה לבחור רק אחד.
והאם! הצלחתי בעבר להחתים פעיל בכיר במפלגה השלישית הגדולה בישראל (כרגע), על חוזה עבדות (עם נגיעות גזעניות קלות, לספייס) שכלל מסמך הבנות לפיו חולון אף פעם לא הייתה וגם לא תהיה חלק ממדינת עמו? יאפ. עוד תראו איך חולון תעמוד איתנה על תלה אחרי שכל העסק יתמוטט.
במקום זה, אני רוצה לספר לכם על סבתוש, וזה לבקשת אחד האוהדים המתמידים והיקרים כאן בבלוג.
מן הידועים הוא ששליטה נשית מדלגת דור. אמא שלי, למשל, היא פחות או יותר שפחת בית מרצה, אבל סבתוש, הו. לכאורה הייתה אישה שברירית וחולנית, אך אנשי חולון, שהם בעלי איכויות של נייר לקמוס, ראו אותה כפי שהייתה באמת: חזקה מאין כמוה, ושאפה אמתית. היא שלטה ביד רמה.
הסיפור המשפחתי שלנו עם הסגולים, חברי קבוצת הפועל חולון, התחיל בעצם איתה.
בשנת 59', כשחולון עלתה לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל ועמדה להתחרות בהפועל תל אביב, היה מעמדה ותפקידה של סבתוש בקבוצה כבר מבוסס. אני לא מוצאת את המילה המתאימה למי שמשמשת כמנטורית, אם רוחנית וקמיע בבת אחת.
איך שהייתה מגיעה למגרש היו כל השחקנים מזדקפים, זה היה כאילו היא הפכה אותם לגבוהים יותר, וטובים לעין שעור.
כשסבתי הייתה שם, ידעו כולם, השחקנים הצליחו לכבוש סל אחר סל, בכל מקום ובכל זמן ונגד כל מי שרק יבוא. נוכחותה כמו גילמה את הווית הכרך הממריצה, מלאת הבטחון והחיות. היא נשאה איתה את חולון.
מסיבה זו, כשהגיעה ההצעה הפחדנית של הפועל-ווראבר להחליף את מיקום המשחק לא הייתה שאלה בכלל. הסגולים שלנו לא חששו ולא היססו למכור לאותם ברברים מן הצפון את הזכות לשחק במגרש הבית שלהם בחצי הגמר. הנזיד שהתקבל בעבור הבכורה המזוייפת הזו היה מאה לירות, באמצעותם בחרו השחקנים לתפור שמלת משי סגולה נהדרת עבור האלילה שלהם, סבתוש, אז נערה חייכנית (הגם שמעט חולנית) יפת תואר, עם מותני בקבוק ושדיים מתכדררים. כל עוד הייתה שם, הרגיעו כולם זה את זה, הניצחון מובטח.
אך ביום המשחק אמור להתקיים, לא עמד לה כחה. נשארה להתאושש ממחלתה בחדרה. הו, הבהלה.
שעות ספורות לפני המשחק ערכו הסגולים, כעת חלשלושים ושפופי קומה, ישיבה בהולה והיסטרית בה הוחלט ברוב קולות להבריז מהמשחק. פרנסי חולון שדיבררו את המאורע בחכמה דאגו לכל השאר והצליחו להגיש ערעור על הנצחון הטכני של האויב, בטענה השקרית שהשחקנים כלל לא נתנו את הסכמתם להחלפת המגרש. שקר לבן. הרי את השמלה הסגולה קנו חברי הקבוצה בעצמם בתמורה לייתרון הביתיות, חסר החשיבות תודות לסבתוש, וזאת כאמור ביודעין, מלכתחילה.
לאחר כחודש אף התבררה שהשמלה (היקרה בצורה שערורייתית) הייתה ההשקעה המוצלחת ביותר שיכלו לבחור בה.
בכל מקרה, השקר עבר היטב. אם תחפשו בארכיונים הרלוונטיים תוכלו לראות את הדברים מתועדים בעיתונות בצורה זו. פתיים.
ביום המשחק החוזר, בשלהי חודש אפריל, קמה סבתי ממיטת חוליה, אספה את כוחותיה ויצאה את ביתה ואת עירה במטרה לחזור כמנצחת. זו ההזדמנות היחידה, היא ידעה, אבל מעולם, הרי, לא הזדקקה חולון אלא להזדמנות אחת.
המשחק התקדם בצורה מתוחה למדי. השחקנים היו עסוקים בבריאותה הרופפת של סבתוש. הם נלחמו בעוז אך לכל מי שנכח היה ברור שהם ממאנים להתנחם. על כל סל שקלעו האדומים, השיבו להם הסגולים קליעה אחת אפיים, אבל סבתוש לא הייתה מרוצה. לא זו רוחה של חולון, לדשדש אחר אחרים, להשוות הישגים בדוחק. בכל הוויתה היא דרשה מהם להוביל, להתעלות. זה לא היה שם.
כעסה מאד.
ברגע האחרון בחרה לקום ולעשות מעשה. בכוחותיה הדלים הסירה את תחתוניה והתקדמה אל המושבים שמאחורי סל האויב, מנקודה זו יכלו שחקנינו לראות אותה.
רק מעטים הבחינו במהלך העניינים שקדם לקליעת שבעת הסלים הנוספים שהכריעו את המשחק בדקות האחרונות. כשסבתי עליה השלום פישקה את רגליה קמעה-קמעה, ומעלה-מעלה הפשילה את שמלת המשי הסגולה, הנהדרת, התחלף מבטם האבוד של הסגולים. הם מצאו את תכליתם. הם זיהו את ביתם. בכזו עזות התמקדו במבושיה - גאוותם - שום דבר כבר לא הסיט אותם מהמטרה, כלום לא בילבל. הוויתם, רצונם, תכלית קיומם באותם רגעים מכריעים הייתה אחת: להשחיל.
במפגן מהמם של סובלימציה ביתק הכדור הלוהט את הסל הגמיש, שוב ושוב ושוב ושוב.
ופעם הייתה סבתוש יושבת ראש קלפי. העומסים היו עצומים. האנשים השתהו מאד מאד, אגנם חשאי מאחורי הפרגוד ועיניהם מציצות מבעדו בניסיון ללכוד את מבטה. בעת פתיחת המעטפות לא הייתה ברירה אלא לפסול כ- 34% מהקולות. הם לא היו במצב, קריא.
