בהמשך למניין הרגעים המכוננים שעצבו אותי להיות הדומינה המהוקצעת שאני היום, הייתי רוצה לחלוק אתכם גם את מס' 3.
ראשית הסתיו עבורי הוא זמן לחנוך שלושה דברים:
פתיחת עונת ציד הקרמבו (בטעם וניל בלבד, כמובן),
מגפיים חדשים שקניתי בסייל דאשתקד
ונשלט תורן קטן שקושר הכל יחד.
הטקס מתבצע בסלון ביתי ואורך דקות ספורות.
הנשלט תוחב מטלית לצווארון חולצתו, נוטל קרמבו אחד ומקלף אותו בזהירות. לסיום ההכנות הוא כורע על ברכיו ומצמיד את אחת מלחיו לרצפה ואז מניח מולו את הממתק הנחשק.
ממקומו כעת הוא יכול לצפות ברגליים שלי בשעה שאני מחדשת את מגפיי ומתחילה להתהלך בהם, לשבור אותן לצורתי.
אפשר לשמוע את נשימתו קצרה והולכת כשאני מתקרבת אליו ונעצרת קצת לפני הקרמבו, מרימה את רגלי הימנית ובהתרגשות שלא נופלת מזו של חתן בחופתו, בבת אחת, מועכת בעקב מגפיי את כיפת הקציפה מצופת השוקולד.
אחר, בנקישת אצבע, הוא מוזמן להסתער.
אני בדרך כלל בוחרת את המועמד בצורה אקראית כמעט- הרי הפונקציה היא פשוטה, ממוקדת, והאינטראקציה מינמילית. בימים האחרונים אספתי לי לצורך העניין איזה נשלט מקופת החולים כשהלכתי לעשות בדיקות שגרתיות. ככה- מקרי, תכליתי. נתקלתי בו חזיתית בצאתי מהמעבדה אחרי שהפקדתי את בדיקת השתן שלי. הוא נראה לי בדיוק מתאים במבטו המושפל, נחוש ומבולבל בעת ובעונה אחת.
מאוחר יותר, בעוד התורן הקטן מצחצח את סולייתי בשקיקה ואני מהרהרת בהחלטתו השגויה להתחיל משברי העוגייה ולא מהקצפת, הוא מרים לרגע את לחייו המלוכלכות והעיניים שלנו נפגשות.
בום.
בבת אחת נזכרת במתי שהפנים הנזקקות האלה היו מתחתיי בפעם הראשונה, כל-כך כל-כך מזמן. מבטו, נבוך וסוער בעת ובעונה אחת, מסגיר שגם הוא זוכר בדיוק.
זה היה ערן (במלעיל) מט'2!!!!1
לא ראיתי את הבן אדם איזה עשור. הכל בו השתנה חוץ מהמבט הזה, הכמה. סיפרו שהוא עזב את חולון לחפש משמעות קיומית בעיר אחרת. תמיד היה אפס כזה, מיסגיידד. ועכשיו חזר שוב בדיוק לכאן, לנקודת ה'דרך צלחה'.
ערן היה מושך-צמות סדרתי. הבנים היו מתפעלים ממנו כי היה בוחר לו דווקא את מלכות הכתה, שרובן היו צווחות ומצחקקות לנוכח הצקותיו. אותי זה היה מעייף, וכמה שלא השתדלתי לכפכף אותו חזרה, להוריד לו איזו צ'אפחה, ללעוג לו מול כולם, למשוך לו באף בצורה משפילה, הוא רק היה חוזר לעוד ועוד.
אז פעם באיזה מפגש לילי של המקובלים אצל זיוה הנותנת ראינו כולנו איזה סרט מפחיד ונרדמנו משעמום כי ממילא החיים עצמם הפחידו אותנו יותר מהכל. אני נזלתי לי על הספה וערן התמקם על הרצפה מתחתיי. הוא היחיד שהיה נראה עירני.
בחולון של לפני עשור לא הייתה הרבה מודעות וכששהורים של זיוה הנותנת חזרו הביתה ממה-שהם-לא-עשו-שהיה-כל-כך-סוער-וקולני בביתם של השכנים מובשוביץ הם עלו לישון וכיבו את כל האורות בסלון, בלי להעיר את החבר'ה ולשלוח אותנו הביתה, בלי להציע לנו איזה טרמפ, בלי איזו חביתה של ערב. כלום.
אני התעוררתי באיזה שתיים בלילה, כולי מבולגנת, מנסה לסדר את החצאית הקצרה שלבשתי ולהיזכר איפה אני ולמה. ואז ראיתי את העיניים של ערן נוצצות מתחתיי, פקוחות לרווחה. ככה בהינו זה בזו דקות מספר, אני על הספה והוא על הרצפה. ואז, לאט לאט ערן התרומם. מבלי להתיק את מבטו הוא הושיט ידו, לקח את אחת מכוסות המים המונחות על השולחן והניח אותה באיטיות על ידית הספה. בלי צל של חיוך דבילי שהיה נסוך בדרך כלל על פניו, הוא אחז בזרועי ברכות והכניס את ידי לתוך כוס המשקה עד שהיא שקעה פנימה.
אני זוכרת שחשבתי 'כולם הרי יודעים שזה מיתוס, זה לא באמת עובד'. מכל האפשרויות שעמדו לפניו מול חבורה של חברים מנומנמים, דווקא בזה הוא בוחר? זו הייתה המתיחה הכי טיפשית שיש, ובעיקר, שנינו היינו ערים לחלוטין כך שגם אם היה עולה בי איזה צורך יכולתי בקלות להתאפק.
למרות כל זה, ברצינות תהומית, בחרדת קודש, ערן חזר למקומו על הרצפה. כשפרס את פניו במיקום אסטרטגי תחתיי ופער את פיו קלות בציפייה, היה זה המבט המטמטם הזה, ולא כוס המים, שנסך בי תחושת כוח משכרת ושגרמה לי להרפות ולהרוות את צמאונו. המראה הזה שלו מלקק את הנוזל החמצמץ... פאק.
מעולם לא דיברנו על כך מאז, אבל הערב ההוא חזר אליי שוב ושוב בשנים הבאות, דגדג אותי לחפש עוד רוויות כאלה.
כשנזכרתי בכל זה בשעה שערן הבוגר מסיים להבריק את סוליית מגפיי לקראת ערבי הסתיו החולוניים, משהו הטריד אותי פתאום. התחלתי לחשוש. אולי לא היה זה צירוף מקרים שנתקלתי בו באותו היום, בדיוק אז ושם. הוא יכל, הרהרתי בחרדה הולכת וגוברת, להתגנב ולהיכנס למעבדה אחריי.
"ערן", קראתי לו ואחזתי בשערו הקצר בידי הקפוצה (פניתי אליו במלרע, כי אנחנו כבר מבוגרים). מבטו היה מעורפל מעונג אבל אמר בושה ואשמה. סטרתי ללחיו הדביקה כדי לעורר אותו, וקיוויתי שאני טועה כי לא היה לי שום חשק לחזור לקופת החולים. לצערי נראה היה שהוא יודע מה אני עומדת לשאול.
השפיל מבטו, הנהן חרישית והראה לי את מבחנת השתן שגנב והסתיר בתיקו, כעת ריקה. האיש היה מכור.
"בכל תל אביב" אמר לי, עיניו נוצצות "אין לאף אחד את איזון הpH שיש לך".
זה לא תירוץ.
שלחתי אותו החוצה ללא מילים, בלי להציע לו עוד משהו לשתות. כלום. אצלי הוא גמר, חשבתי לעצמי כשניקתי את השפיך מהרצפה.
