והאירוע החמישי בחשיבותו אירע- איך לא- בגן הילדים.
בחצר של גן שושנה(-שן-זהב) בחולון של שנות התשעים הייתי ידועה כמלכת ארגז החול. מבין כל הגילדות של החצר, זו אחת הנחשבות. זה עיסוק רציני.
לא כמו הסהרוריות שמשחקות ב'נדמה לי' והן לרגע פיה וברגע הבא פרח, מרחפות בחצר ללא תיאום ביניהן, או הגיון;
לא כמו חבורת הכדור שבה ילדים צעירים נדרשים לראשונה להתקוטט ביניהם ולכפות חוקים שרירותיים זה על זה כדי להוכיח את עצמם;
לא כמו הבנות החלושות שמנסות נואשות לסחוב בובות מתוך הגן החוצה כדי לייצר לעצמן איזו קביעות מנחמת;
לא כמו גולשי המגלשה הרפיטטיביים ורפי השכל.
לא.
בארגז יש חומר, יש תהליך, יש תכלית.
ובארגז יש גם מחירים.
החול דובק בך, נכנס לך בין האצבעות של הרגליים. גורם לך להרגיש כאילו את הולכת על נייר זכוכית למשך כל היום, גורר נזיפות ממבוגרים. אבל אותנו זה לא עצר.
כל יום היינו פותחים לנו מפעל קוביבות קטן, חופרים מערות או מחפשים מים במעבה האדמה, או בונים מגדלים לגובה. האפשרויות כמעט אינסופיות.
ואני ידעתי הכי טוב, היה לי סיי על מי משתתף, איזה תפקיד מיעדים לכל אחד מהילדים, על חלוקת דליים וכפות. מה גם שהייתי היחידה (!) שהייתה חמודה מספיק כדי לשכנע את שושנה-שן-זהב להוציא לחצר קצת מים. שלטתי בהכל.
באופן טבעי הרבה ילדים רצו להיות מס'2 שלי, התחנפו או ניסו להראות כוח ומסוגלות. היה ילדון אחד, מתןתן, ילד אפרוחי וקצת משובש, עם עיניים גדולות. הוא תמיד הביט בי מהצד, בשקט. אף פעם לא לחץ או ביקש, או הציע. אותי זה קצת הלחיץ כי לא הבנתי מה שיטת הפעולה שלו, למה הוא יושב כל הזמן על סף הארגז ובוהה בי. הוא לא רצה את הכף הצהובה ולא רצה לשפוך מים לתוך הדלי ולא רצה להפוך אותו לעיניהם המשתאות של כולם. רק לשבת ולהביט.
יום אחד הצלחנו סוף סוף לחפור בור גדול מספיק בשביל שאוכל לשכב בו כאילו אני מתה. בדיוק כשכולם הספידו אותי, שושנה-שן-זהב החליטה לקרוא לנו לחזור פנימה לריכוז. הרי יותר מכל אהבה לשמוע את עצמה מדברת.
הייתי ילדה טובה סך הכל אז מיהרתי לסיים את המשחק וקמתי לתחייה כמו כל אל ממוצע ונחפזתי לכיוון הכניסה. בבואי להיכנס לגן שושנה עצרה אותי על הסף וציקצקה. הייתי מלוכלכת מדי. ילדים עברו אותי ונכנסו וראיתי בתסכול את כל המקומות הטובים נתפסים ואני הייתי תקועה שם. רק ניסיתי להתנער כמה שיכולתי, מפרכסת בדחיפות, מתנגבת ומחככת את בגדיי על המגלשה הלוהטת. אבל החול דבק בי, לא יצא.
לבסוף רק מתןתן עוד נשאר מאחור, המשיך להביט בי מהצד במין מבט חומל, יודע כל, מעצבן. התעצבנתי.
"מה?!" שאלתי אותו, אחת ולתמיד, רושפת ומתנשמת.
הוא לא אמר מילה, רק הושיט יד והוביל אותי לחדר השירותים, אליו לא הורשנו להיכנס בזוגות. אני זוכרת שהאומץ הרשים אותי. הוא סגר אחרינו את הדלת והתחיל לעבוד. טפח, ניקה, ניער, העביר אצבעות בשיערי, במין רוך ומקצועיות מפתיעה.
ואז, באותה רצינות ובהתרגשות גוברת התיישב על רצפת השירותים וחלץ לי את הסנדלים כמו תובע לעצמו פרס, הביט בי, ישיר ועמוק, אחז את כפות הרגליים שלי במרחק אפס מפניו והחל מנקה באצבעותיו העדינות את הרווחים בין הבהונות שלי, כל כך היטב. אני הרגשתי כאילו מעולם לא הייתי יותר נקיה.
מאז אותו היום המשחק השתנה. ארגז החול הפך ממטרה לאמצעי, ורק חיכיתי שזמן החצר יסתיים ואוכל להרגיש ככה שוב.
