לא תמיד אני כל כך בסדר.
לפעמים תוקפת אותי מין חולשה פטרונית לגברים מוכי גורל, מאותגרי זיונים: לקשישים, לכעורים, למעוטי היכולת, ומעל לכולם, אני אוהבת לחמול נערים שמנמנים, חנונים, מצולקי אקנה. הו. לבי לבי. וכשאני מרחמת, אני מתחילה גם לרצות.
אם זה היה מסתכם רק בתחושת הצטדקות מזככת לא הייתי טורחת להתרברב כאן קבל עם ועדה, אבל אני הרי לא אחת שרק מדברת. מדי פעם בוחרת לי איזה נספח חניך ו, מנערת אותו קלות. מעניקה לו ערב. זו קארמה טובה, זה סקס שהוא תיקון עולם. זה חסד של אמת.
למטרה זו אספתי לי פעם אחת איזה אחד, מתאים בדיוק. בחור שמנמוך, קצת לפני גיוס. תלתלים באורך לא ברור, חולצה של האנימה ה,ככל הנראה, הכי נישתית שהוא הצליח למצוא, פצעים מוגלתיים, מבט מנותק. בינגו. זה אחד שאפשר להראות לו עולם. לא יכולתי לחכות להפוך אותו לאסיר תודה.
להפתעתי הוא היה כמו אדיש למאוויי, משחק בטמגוצ'י המוגדל שלו או מה שלא יהיה שמאוננים באמצעותו כיום, ולא מרים את המבט.
זה בסדר. כמי שלא נבהלת ממשוכות ומכשולים, החלטתי להפעיל את ה-שיטה לפיתוי בני תשחורת: פנייה לחוסר הביטחון האינהרנטי שלהם.
הצבעתי על החולצה שלו ואמרתי בקול ידעני ומעט מתנשא, כנהוג בז'אנר "אתה אשכרה עדיין צופה? פחות או יותר כל הפאנדום ברדיט אומרים שמהעונה השלישית הסדרה ממש איבדה את האמינות שלה".
זה עבד כמו קסם. הילד לא העז להתווכח - הסכים איתי מיד, התחיל לגמגם, להצטדק, שיחק בעצבנות בשולי החולצה המצוירת כאילו הוא רוצה להשליך אותה ברחוב, לברוח הביתה ולמחוק כל זכר לסדרה המושמצת מההארדיסק שלו. אני בפנים.
נסוגתי איתו עד לביתו וסגרנו את דלת החדר. אני ישר שלחתי גשושית לברר מה קורה לו שם למטה.
מה שגיליתי הפתיע אותי כל כך: הנה עומדת מולו אשה חולונית בשלה, משדלת, והבנאדם אדיש לחלוטין. זה היה כה מסתורי, מבהיל אפילו.
ישר הסקתי שהוא בקטע של משהו מוזר במיוחד. מצוין, חשבתי, זה רק מגדיל את המצווה. "מה אתה צריך, גורון?" שאלתי, לבבית כה.
הוא הניד את ראשו בעקשנות, היה נראה כל כך מבויש. מה זה כבר יכול להיות? אני הרי כה אקומדייטינג.
החלטתי לגלות בעצמי:
ניחשתי: "רגליים?" גלגל עיניו לעברי
הצעתי: "זהב?" העווה פנים בגועל
ניסיתי: "נער רחוב שמסורסר על ידי אביו החורג?" הסתכל עליי כאילו אני הבעיה כאן.
"אם לא, אז מה?" שאלתי בתקיפות, התחלתי להתעצבן. מכל דיכפין בחולון, נפלתי דווקא על הקליינט הכי קשה? התבייש מאד והשפיל את מבטו בעצב. החלטתי לעשות ניסיון אחרון. ליטפתי את תלתליו הדביקים והבטחתי לו, בקול הכי רך ואמפתי שהצלחתי לגייס: "אתה יכול לסמוך עליי. מה שלא יהיה, אני לא אברח לך".
היה נראה שהוא חוכך בדעתו לרגע, עצם את עיניו והגיע להחלטה.
מתוך מגירה מוסתרת הוא שלף צרור סמרטוטים סינתטיים ופאה סגולה חבוטה למראה. הניח אותם ליידי, וחייך בביישנות. "קול, בכיף", אמרתי לו, מחזקת אותו.
מעודד, הוא חייך אליי, החווה מעין קידה, ואז ברר לעצמו כמה בדים ירוקים מבריקים מתוך הערימה ויצא מהחדר כדי לאפשר לי להתארגן.
לבשתי את הבגדים שהשאיר לי: מן מיקרו חצאית בסגנון יפני, מתוק עד כדי בחילה. גרבי גומי מודפסים ומקושקשים, וחולצת בטן פתטית שהסתיימה בערך איפה שהפטמות. חבשתי את הפאה הסגולה בהשלמה, בתחושת הזדככות. הבחורצ'יק הזה חי בתוך סרט אנימה, חשבתי לעצמי, נמלאת רחמים, וחשק.
ישבתי בפישוק מיתמם ועטיתי מבט ריקני, חסר ישע וטראגי כמו של כל גיבורות התרבות האופייניות לז'אנר. ככה חיכיתי, דקה או שתיים, לקיסר שיציל אותי, לפוקימון שילכוד אותי, לסמרואי שבו אצטרך להילחם, מה שלא יבוא. הייתי נינוחה ומוכנה.
לפתע הוא פרץ לחדר, מהמהם לכיווני בצלילים מוזרים. בתחילה לא הבנתי על מה אני מסתכלת, עד שקרב אליי באיטיות טקסית, יצא מהצל שהטילה מנורת הלילה הקלושה על הקיר. זה היה מבעית: לראשו הייתה מסכת גומי אטומה וכל גופו כמו מצופה קשקשים. גפיו-מחושיו היו נתונים בתוך שרוולי ניילון תואמים, מבריקים מחשק ותכונה. הוא המשיך מהמהם בקול מוזר, מקרב אליו את הטנטיקלס האלה שלו בהתרגשות גלויה, מתפתל בפראיות לכל הכיוונים.
סגרתי את רגליי, הדפתי אותו אחורה ונסתי על נפשי, מצטמררת מגועל ושיפוטיות.
כך גיליתי את הגבול הראשון שלי, שאינו גאוגרפי.
והוי, עם כמה מסכנים הייתי צריכה לשכב אחר כך כדי לאזן את הגרעון הקארמטי בו הייתי נתונה משום שפגעתי ככה בציפור נפשו של הילד. אללי.
