כבחורה רציונלית יחסית, אני נוטה לא לייחס משמעות יתרה לחלומות שלי - לא מבחינה פסיכולוגית וודאי שלא מבחינה מאגית.
כשאני חולמת איזה ממבו ג'מבו חסר פשר ושימוש אני תמיד פוטרת את העניין ב"חלומות שווא ידברו". למשל באיזה בוקר אחד לפני כמה שבועות קמתי מזועזעת מחלום נורא בו חולון לא הייתה אלא סתם עוד עיר קטנה, אפרורית ובלתי מעניינת. אז מה? קמתי ונוכחתי שהיא עדיין בירת ישראליות משגשגת, קריית חינוך מופתית ומרכז תרבותי ואומנותי עבור כל תושבי גוש דן. חשוב להפריד, הזכרתי לעצמי, בין חלומות ומציאות.
אבל השבוע קרה לי משהו משתק בעוצמתו! מפחיד! ובלתי ייאמן כמעט! שגרם לי לשקול בשנית את גישתי לחלומות ולכחם.
בחלומי הילכתי ליד הגלידריה של ספי כשלפתע ראיתי עלם צעיר ומתוק, במבי קל גוף וזוויתי, שביר כמעט. הוא עצם את עיניו התכולות, וליקק במתינות גלידת לימון, כך באמצע הסופה. האצילות המתבטאת בבחירת הטעם והאומץ החורפי הזה היפנטו אותי. העלם נע באותה איטיות מייאשת שמאפיינת חלומות, כמעט ולא זז. הרפיון הזה עורר בי חשק עצום, בלתי מווסת. רציתי אותו בכל מאודי.
למרבה הפלא, ושלא כמו בחלומות, הצלחתי לפעול בקלות. גזלתי את הגביע הגדוש מידיו והשלכתי אותו אחרינו. גררתי את במבי אל החדר האחורי, שם פשטתי בחיפזון את חולצתו אבל את מכנסיו השארתי עליו. במין חוש ידעתי שלא יהיה שום צורך בחלקי-הבנים שלו היום. לאורה של סופת הברקים שהשתוללה בחוץ היבטתי על חזו העירום. כה רזה היה עד שהצלעות שלו בלטו החוצה מגופו. רציתי לזה. המבנה הזה קרא אליי במין משיכה קדמונית.
איך, תמהתי ביני ובין עצמי בזמן החלום, מעולם לא חשבתי להשתמש בגבר באופן כזה.
פשטתי את תחתוני וישבתי על חזו, מביטה עמוק בעיניו ומתחילה לנוע.
הבליטות, הו.
נעמו לי כל כך.
הצלעות שלו יצרו בדיוק את דפוס הגירוי שהייתי צריכה. כמו חוצה כביש עמוס הייתי-מפסיעה את מפשעתי בצעד גס על מעבר החצייה שלו, או כמו בוראת בגופינו רצף צלילים על הפסנתר הקליל, או כמו סוגרת ופותחת תריסים בצהריים- כמה אור. זה היה מתוק כל כך, וקרוב כל כך. עוד ועוד קצת--- ומעט---
אבל לפתע, אללי, התעוררתי לצלילי ציפי פרימו וגו'.
מה נחמץ לבי על הקליימקס שנגזל ממני בעוון השעון המעורר. בקושי רב הצלחתי להתנחם ולהזכיר לעצמי ששווא ידברו, שמצד האמת כלל לא הפסדתי דבר. קושי רב.
את חוסר הרציונליות שלי בהמשך הבוקר ניסיתי להדחיק, להסתיר מפני עצמי את האופן בו נמשך לבי, ואחריו רגליי, ללכת בדרך העוקפת למחוז חפצי רק כדי לעבור ליד הגלידרייה של ספי. בשלב הזה כה מעורערת הייתי שהיה מרגיע אותי אפילו רק להיווכח שהכל נראה כרגיל, שהיחידים שמבלים ליד הגלידרייה הם טיפוסים כמו מוטי הרופס או קיקה-נרתיק-יבש. אולי בסתר לבי גם קיוויתי שבראותי את טיפוסי הגלידה הרגילים תגווע החרמנות שאחזה בי עוד מהאורגזמה המפוספסת ותיעלם. רציתי להמשיך בחיי.
התקרבתי אל המקום בצעדים מגושמים, מלאכותיים, בלב הולם, בתקווה שלא לראות דבר.
אבל לא נתבדיתי, לא. נעמדתי שם מוכת הלם, נרעדת. תחילה הבחנתי בידו הגרומה אוחזת ברפיון בגביע הגלידה הריק כמעט (כמה זמן המתנת לי שם, במבי?). הישרתי מבטי לפניו בדיוק כשהשמש יצאה מבין העננים, מאירה את עיניו הכחולות שהיו נעוצות בי בדיוק, רואות בי את מה ש - הייתכן? - רק שנינו לבדינו יודעים. בקלילות של עלם צעיר הוא הפנה אליי את גבו והחיש פעמיו אל החדר האחורי, משליך בדרכו את הגביע הריק בפח האשפה.
זה היה רגע של להיות או לחדול. בחרתי. או כך לפחות חשבתי.
דלקתי אחריו, מפלסת את דרכי בין אנשי הגלידה הדוחים. הוא המתין לי שם מאחור, שכוב בינות כל הסחורה הגנובה והקונדומים המשומשים. הביט בי ממקומו על הרצפה במין השלמה. במכנסיו לא נגע. את חולצתו גלגל מעלה, חושף בפניי את גופו המתוק, משופע בזוויות שבורות.
השתהיתי לכמה שניות, מנסה לעכל. הוא רק נשם ושתק, מניע את פסנתר הצלעות הזה, חי לגמרי.
לא מצאתי מילים. בידיים רועדות נפניתי להפשיל את תחתוניי וידיי הכשילו אותי כאילו דווקא אני הייתי פתאום כבולה למגבלות הפיזיקליות חסרות הפשר של עולם החלומות. לבסוף ניגשתי אליו, עירומה ומוכנה.
קרבתי. קרבתי עד אשר חשתי את ההבל הלימוני עלה מפיו. עיניו התכולות נעצמו בדיוק ברגע שגופי נגע בצלע, שאז כמו חזרתי אל מקום. אל מקור. החום הזה פשה בי, חום בראשיתי.
זה היה נכון כל כך. זה היה נכון מדי.
נרעדתי כולי וחדלתי מיד.
לא יכולתי
לשאת זאת.
קמתי וברחתי כל עוד נפשי בי. מסרבת בכל מאודי להתמודד עם ההשלכה האפשרית של התגשמות החלום. אל תשפטו אותי- לוליי עשיתי זאת, איך יכולה הייתי להירדם שוב בלילה?
