בתחילה, הרי, איש מאיתנו לא ידע בדיוק מה ארוך יהיה העוצר הזה. לא יכולנו לשער מה יחסר לנו, אז ניחשנו כמיטב יכולתנו: רבים ניחשו מצבורי נייר טואלט וארבעה קרטוני ביצים ואילו אני הימרתי על טווינק מאיר פנים שיעביר איתי את הלילות הבאים.
נבחר יצחק אחד, חרדי צנום ושחור שיער עם פנים טובות ולב טוב מהן. הגיע אליי הישר מהישיבה.
הלילות היו יפים, כמתוכנן. הוא היה מספר לי על כל מיני איסורי ביאה וטהרה ואני מיהרתי לחטוא בהם, איתו או באמצעותו. ייתכן שהייתה זו דרכנו להתמודד עם ריגוש סוף העולם שפשה בארץ לפני שגם זה התחיל לשעמם את הציבור ונזנח.
הלילות היו יפים, כאמור, אבל הסתבר ששכחתי לקחת בחשבון את הימים- רבים ארוכים וחזרתיים.
הטווינק לא הלך עם שחר כדרכם של גברים, לא. להיפך. בהתאם להידוק ההנחיות הממשלתיות מצאנו את עצמנו מצטופפים יחד עוד ועוד, ספונים בצמוד בדירתי (ללא אספקה של ביצים או נייר טואלט), זרים כמעט זה לזו, פרט לתענוגי הגוף. ואני הרי לא מורגלת לחלוק את המרחב שלי עם עוד בריה לתקופה כה ממושכת: ימים לימים, ושבועות לשבועות, לאורכם התרעומת כלפי יצחק הלכה וגברה. השתדלתי לגמול על מאור פניו באדיבות, לאפשר לו לנוח ולהירגע בימים, ובלילות להמשיך ללקק ולהרגיש מועיל. אולי נפלטה לי פה ושם איזו אנחה-כמו-שריקה שבורחת לי לפעמים כשאני לא מרוצה.
אולם האיפוק שלי לא החזיק זמן רב. עד מהרה התחלתי לבעוט בו מתוך שנתי, מתחפרת בסדינים בפראות ותובעת לעצמי את כל המרחב. בבוקר הייתי מתעוררת ורואה את הנער מצטנף בזוית המיטה, כנוע ומושפל. נשפתי-שרקתי, כועסת על עצמי אבל גם אוהבת לגלות את ההיררכיה המטובענת הזו. זה התחיל להרגיש קצת כמו הזדמנות- שליטה מעוגנת במציאות, כזו שיש לה סיבה קונקרטית, ולא תכלית מטפורית.
כשהחלו להגיע הידיעות על העיר הקרובה מדי, ההולכת וכורעת תחת העול, כבר היה יצחק בועל ונבעל בכזו מין מתיחות עצובה.
עצובה הייתי עימו אבל יחד עם זאת, לבושתי, מרוגשת. לא גיליתי לו עד כמה זה עושה לי את זה- צער כן ומוצדק (סוף סוף)- אבל נראה לי שהוא הרגיש, ידע, וגם הזדהה. כבר פענח והפנים את משמעות צלילי חוסר שביעות הרצון שלי והיה הולך לישון בתוך צרור סדינים בפינת החדר, מכווץ כמו כלבלב. בימים היה משתדל להיעלם אל הקירות, גזר על עצמו שתיקה ורק המשיך לעקוב בחרדה אחר ההתרחשות. ודאי הוא יודע שלא אגרש אותו מחולון הבטוחה, אבל חש בושה וצער על כך שנזקק למקלט.
כך זה נמשך. והוא נעשה עצוב וחרמן, יותר ויותר ויותר. גם אני, כי בערבוביה עם האמפתיה, גיליתי, משמשים אצלי כוחות נוספים, מנוגדים- כעס על השגרה ורוגע בתוכה, מיאוס ממנו וחשק אליו. נעשיתי חסרת מנוחה. הייתי נושפת-שורקת על הדברים הקטנים ביותר, כמו שלט טלוויזיה שהוזז ממקומו. למחרת מצאתי את הנער שוכב בדממה על השטיח בסלון, שלט הטלוויזיה מאוזן למופת על מצחו והוא רק נושם ומאזין למניין המאובחנים החדשים. שתקתי איתו, עצובה, מתרגשת. זה היה רגע אנושי.
וזהו, הסוף לא ידוע לי הפעם. לבינתיים אנחנו כאן ביחד. התנהגותנו הולכת ומקצינה, הולכת ונשגרת. שלשום יצחק ניסה לפצות אותי על החוסר בנייר טואלט, באופן מאד מסוים. שיבחתי אותו על היוזמה (אבל החלטתי בכל זאת ללמד אותו שיש כאן בידה). ואתמול בערב כשעמד להוציא לפועל מחווה שאמורה הייתה לשעשע אותי, המערבת מחבת, מצה, רסק עגבניות ואת אחד האשכים שלו, כבר נאלצתי לעצור אותו. זה לא זמן טוב לטיול לוולפסון.
