לפני 9 שנים. 15 בספטמבר 2015 בשעה 21:34
אני לא יכול לכתוב את זה בשום מקום - אז אתם תאלצו לסבול את זה
היא מתקדמת, וטוב לה, והכל נראה נפלא עבורה.
אבל אני לא יכול שלא להתבאס, שלא לספוג איזו עקיצה קטנה. כי לה, הרי, יש אותו, והוא שם כדי להחזיק אותה, כדי לחבק אותה בלילה. ולי? לי אין.
אני לבד בלילה.
והכי קשה לי בלילה.
ואני, כל פעם שאני קורא שהיא כותבת משהו שמח ואופטימי, אני לא יכול שלא להאנק בכאב. כי לי זה כואב, וזה לא מפסיק לכאוב. אני לא "הולך לישון הלילה מחייך", עדיין לא.
וסעעמק עם זה - גם לי בא!
גם אני רוצה מי שתחבק אותי בלילה, שלא אהיה לבד. שלא אצטרך להתמודד עם השדים שלי לבד.
אומרים Better to have loved and lost, אז לא, שיזדיינו! עדיף היה שלא.
אולי אז לא הייתי צריך להתמודד עם הכאב הזה.
סעעמק!