"חכי לי על 6 ערומה ועם כיסוי עיניים" הוא אמר
"מה זה אומר בכלל?" שאלתי בהפתעה
"כמו על 4 עם הראש למטה והטוסיק למעלה. ומוזיקה איכותית ברקע"
"טוב אני אבחר משהו שגם אני אוהבת" השבתי מתוך הכרות עם הטעם המוזיקלי שלו
"את מבולבלת. עשר דקות אצלך."
נכנסתי ל"מצב" וחיכיתי. 5 דקות, 10 דקות, אין לי מושג.. הזמן כאילו נעצר, כל החושים התחדדו.
ואז הוא נכנס. בשקט. במשך כמה דקות רק התהלך חרש ושתה מהקפה שהכנתי לו קודם לפי ההוראות.
כעבור כמה דקות ניגש אלי, בחן, נגע, פישק, החזיר. ואני ככה- עם הראש למטה לא פוצה פה. כל הגוף שלי דרוך, הנשימה כבדה, בית החזה עולה ויורד כאילו החמצן בחדר הידלל. לא יודעת למה לצפות, בכל זאת, פעם ראשונה שלי.
"בוקר טוב" הוא לחש לי באוזן "אהיה עדין איתך היום. אם את רוצה להפסיק- אך ורק אם את באמת רוצה להפסיק את אומרת לי די, זה ברור?"
הנהנתי, לא מסוגלת להוציא מילה מהפה.
לפתע הוא תפס אותי מהשיער והעמיד על הברכיים. אין לי כל כך מושג מה קרה בדקות הבאות, אבל קיבלתי שתי סטירות מצלצלות ואז הזין שלו בפה שלי. סליחה...לא בפה. אי שם בגרון. התחלתי להיחנק ולהתפתל.
"קשה לך" הוא אמר ברוך ודחף את הראש שלי בחזרה (ייאמר לזכותו שהוא הזהיר אותי שאין יותר מציצות, שאני אגלה שיש לי גרון עמוק. ואם לא.... אחנק).
ואז הוא נתן לי לנשום סוף סוף, התיישב על הספה ואמר "עכשיו את מאוננת ואני מתבונן".
דקה, שתיים, שלוש.. לא מצליחה, הגוף שלי כאילו מסרב לשתף פעולה, קפאתי במקום.
"אני ממתין יותר מדי זמן, קדימה כלבה".
עדיין לא מסוגלת להוציא מילה, ניענעתי את הראש בקושי לאות סירוב.
"את לא עושה את זה?" שמעתי אותו מבעד לחושך מוציא את החגורה מהמכנסיים.
שוב ניענעתי את הראש לשלילה.
תוך שניות מצאתי את עצמי שעונה על הספה והצלפה ראשונה פגעה בתחת הלבן והבתולי שלי.
לא הספקתי לעכל את גודל הכאב והצלפה שניה נחתה עליו. כאבי תופת. כאב שמשכיח ממך כל מה שהוא לא אותו רגע של כאב.
אחרי סירוב שלישי באו עוד שתי הצלפות.
בפעם השלישית לא התאפקתי ופלטתי "די בבקשה תפסיק".
הוא עצר לשניה ושאל אם הוא שמע שאמרתי די (ברור שהוא שמע!!!)
כמה שניות של היסוס... ועניתי שלא.
מיותר לציין שבימים הבאים בכל פעם שהייתי מול מראה עצרתי להסתכל על הפסים שנותרו מהחגורה על התחת והירכיים וחלמתי בהקיץ על הפעם הבאה שאפגוש את החגורה שלו.
לראשונה ב26 שנותי גיליתי את העונג והעוצמה שבכאב.
