כמה ימים לקח לי להבין למה הסקס לא היה מספק. לא ציפיתי ממנו להיות מזהיר – זה לא היה מפגש מהסוג הזה – ובכל זאת הופתעתי מעוצמתה של תחושת החוסר שהוא הותיר בי, אף שהיה אורגזמתי במידה ראויה. רק כמה ימים אח"כ, במיטתי שלי, בין נים ללא נים ובעיצומה של תרגולת הרדמות מס' 3, הבנתי – המסיונרית.
אני לא יכולה להאשים אותו. הוא מכיר אותי לא מהיום, ולא פעם שמע אותי מדברת בגנותה. אם יש משהו שאפשר לרשום לחובתו, אולי זה חוסר דמיון ומידה מסויימת של עצלנות, אבל אני מאמינה שבעיקר היותו בחור טוב ומתחשב ואוהב אותי בדרכו היא שגורמת לו לדבוק, לא רק אבל בעיקר, באותן תנוחות מועדפות שמניתי, בצירוף הסברים שבעצמי לא באמת הבנתי, אי אז.
אני קצת מתחרטת על הנאצות שהמטרתי עליה; היא לא עשתה לי כל רע. לא, בעצם זה לא נכון. היא עשתה לי הרבה רע, אבל זו לא היתה אשמתה. זה לא משהו אינהרנטי שפגום בה, פשוט עניין של חוסר התאמה בסיסית. בניגוד למוניטין הגרועים שיצאו לה – סטנדרטית, בנאלית, משעממת, "רק לפתוח את הרגליים ולשכב שם" – למעשה היא דורשת ממך לא מעט. ובראש ובראשונה – לקבל. לקבל את מלא כובד משקלו, עם כל המשתמע מכך, ומעבר. כשהסקס הוא פנים אל פנים, וממרחק מינימלי, "רק לשכב שם" הופך לפעולה אקטיבית ומאתגרת כ"כ.
מכמות הקלישאות מזן "מסע ארוך שנגמר איפה שהתחלת" שעולות לי לראש עכשיו אפשר להסיק שזו מחשבה די בנאלית, אבל עדיין מפתיע ומשעשע, וגם משמח אותי, שאחרי כל השיטוטים המיניים שלי, זה מה שהכי בא לי עכשיו.
לפני 17 שנים. 30 בינואר 2007 בשעה 23:31
