ש לי יחסים מורכבים עם ערים, גרתי בהן כל חיי. הייתי בהרבה ערים, חייתי במקצתן, בארץ ובחו''ל, מטרופולין עירוני יחבק אותי ברעש והמולה בה אני יכול להיטמע על פי הרוב.
אז אני הולך בה, באחת הערים הללו, עיר שאירחה אותי באופן אינטימי בעבר, עיר בה התקבלו חלק מההחלטות הקשות שעשיתי בחיי. אני שומר לה ייעוד זה, זאת היא העיר בה מוחי נקי וראשי צלול.
בעת שיטוטי אני רואה את הפינות המוכרות: את הסככה בה חלקתי רגע אינטימי באמצע ליל ינואר לפני שנים שהתגוננתי מהגשם בחברת אחת מהנשים שחלקו איתי את הפן המורכב יותר של חיי; הקפה בו החלטתי על תחילת לימודי האקדמיים (שנפל חלל לקורונה); המסעדה בה מוגש המרק שהביא לי נחמה לפני שנים (הוא עוד ממלא את תפקידו נאמנה). ערים לימדו אותי על האנושות יותר מכל ספר, מלחמה או הליכה מהורהרת ביער.
מסביב לעולם זרועות קומץ הערים להן קראתי בית בשלבים שונים של חיי, חלקן אירחו אותי שנים, חלקן חודשים וחלקן שבועות.
אלה שהיוו את ביתי תמיד היו ערים במלוא המובן של המילה, הן היו קוסמופוליטיות, פתוחות, הן כללו את מלוא המגוון של המין האנושי על מוצאיו, נטיותיו, מאכליו ומצביו הנפשיים.
ועתה שבתי לתל אביב, העיר לה קראתי בית רוב חיי, העיר שבה מפלטי, ביתי ובה התעצבתי.
נתן אלתרמן אמר עליה פעם: 'יש יפות ממנה אך אין יפות כמוה", הוא צדק.
*אין לראות באף מילת שבח שנכתבה בפוסט כלפי ערים כמתייחסת לפתח תקווה.
