שליטה* וצחוק, הם בעיני שני צדדים של אותו מטבע ולעיתים קרובות בעלי השפעה די דומה על אנשים, כמו התפיסה הציבורית שלהם, גם התפיסה של אלה שמעניקים לך אותם הפוכה. צחוק ושליטה מפשיטים את האדם מהמסיכות והתדמית וחושפים אותו, הם לא מעניקים לא את השהות להתאפר או לחשוב על סיפור חלופי, הם מעמידים אותו במקומו ואומרים להם, מי את? מה מצחיק אותך? מה לוחץ לך על הכפתורים? מה מכאיב לך? מה אתה עושה כשאתה חשה משהו כה רפלקסיבי?
כתוצאה מכך, קומיקאים ושולטים ניתנים השוואה, אין בכך לומר שהם זהים, אבל הם שניהם (או לפחות הטובים משניהם) חוקרים את טבע האדם באמצעות חוויה קיצונית. את חיי הבוגרים ביליתי במרדף שאינו פוסק אחריהם. צפיתי באובבסיסיות בתכנים הומוריסטיים כי הומור לימד אותי על עצמי, הוא שחרר אותי. מצ׳רלי צפלין, בקסטר קיטון והאחים מרקס ועד ג׳ורג׳ קרלין, דיוויד שאפל וריצ׳ארד פריור.
המשוואה האלמותית היא טרגדיה+זמן=קומדיה, היא מדויקת להפליא, קומדיה היא האופן שבוא אנשים מעכלים את המציאות באופן נעים, באופן מובן, היא מאפשרת לנו להתעמת עם המציאות מבלי להיפגע ממנה.
לפני כמה ימים נפטר מי שהיה ככל הנראה גדול הקריקטוריסטים הפוליטיים של העת המודרנית, רענן לוריא, ועל אף שהטיוטה הראשונה של טקסט זה נכתבה לפני מותו הוא נכתב ומפורסם כעת עקב מותו. כי מותו הזכיר לי משהו, הוא הזכיר לי שאנשים יזכרו את מה שהם צחקו עלייו, הם יכירו אותו, הם יתעניינו בו, כי הם תמיד ידעו שזה היה מספיק מעניין ומספיק חשוב כדי שהם יטרחו לצחוק מזה.
no one is ever more himself than at that moment, when he laugh. because it's very zen-like that moment. you are completely" yourself when the massage hit the brain and you understand it and then the laugh begin"
George Carlin
*למעשה זה כאב ושליטה, אך לשם הדיון נקרא לזה שליטה.
