אני שומע את גרגורי פורטר ונזכר ברכבת ההיא, הנסיעה מפראג לברלין הייתה הרגל האחרונה במסע שלקח אותי למעמקיה של מרכז אירופה. בתחנה חיכתה לי היא, זו שעד לסוף הנסיעה הזאת הייתה האחת שחמקה מאחיזתי בגלל נסיבות חיינו. סיכמנו מראש, בסוף הנסיעה היא תחזור לעיר מגוריה בגרמניה, אני אסע לברלין ונסיים את הקשר המוזר שקשרנו בינינו בשבע שנים האחרונות. היא ואני חלקנו את ההתחלה של חיינו הבדסמים. שהיינו צעירים (יותר) ונרגשים, בעיר אחרת, עם גשרים אחרים וארכיטקטורה אחרת. הנסיעה התחילה אחרי הצהריים, ישבנו בתא פרטי, לומדים וזוכרים את המגע זה של זו, יודעים שככל הנראה לא נרגיש אחת את השני שוב. הקשר לא היה רציף, ניתן לומר שהיה מדובר בסדרה של עשרות סטוצים ולא קשר אך הוא לימד אותי הרבה על שליטה, על מי אני ומי אני רוצה להיות במסגרתה. לא תכננו את זה אך לא יכולנו להתאפק מסשן אחרון, בשירותי נכים המרווחים היא לחשה לי באוזן "תכאיב לי". למזלנו הרכבת הייתה יחסית ריקה אז לא הוטרדנו. ואז, חזרנו לתא, היא שמה את האוזנייה הימנית, אני את השמאלית ועד שהרכבת האטה ונעצרה בהופטבנהוף בברלין שמענו את האלבום האחרון שהורדתי, של גרגורי פורטר וזה השיר שאני הכי אוהב מהאלבום.
