בחיי אהבתי נשים רבות, על אהבתי הראשונה פירטתי פה בעבר. אך מאז הצטרפו אליה שורות של נשים, שהמכנה המשותף שלהן היה היותן דמיוניות. למעשה אומר שלא התאהבתי בנשים, אלא התאהבתי ברעיון של קיומן בעולם.
התאהבתי באודרי הפבורן בעודה שרה moon river על מרפסת דירתה ב''ארוחת בוקר בטיפאני". התאהבתי בבחורה בשמלה הצהובה עליה שר דוויד גילמור. אפילו התאהבתי בדמותה של ביאטריסיה של דנטה בעודה מנחה את אהוב ילדותה דרך מבוכי הגיהנום*.
ציורים, סרטים, ספרים ושירים, הם ביטאו כה יפה את הנשים המזויפות, האידיאליות וחסרות הנשמה. שהתבגרתי, התחלתי להכירן,את הנשים האמיתיות, אלא שעיניהן הצוחקות ביטאו את רגשותיהן ולא את טיב צבעיו של האומן או יכולתו לנסחן. רגע של מגע מרפרף מצד אישה אליה חשתי קשר היה משמעותי עשרות מונים מצפיה חוזרת בחן הלא אפשרי של אודרי הפבורן, או בהאזנה לקולה של היילי ריינהרט שרה את קריפ.
אני מודה לכן, הנשים הללו, האמיתיות, ששוחחו, עניינו, סקרנו, נגעו והיוו מקור אינסופי להנאה, אושר וחוכמה עבורי לאורך השנים. באופן מסוים אני סבור שאנשים בונים את עצמם מסביבתם ומהאנשים שנוגעים בהם, עבורי אין לי ספק שהאדם, הגבר, והשולט שאני מורכב בין השאר מהן, מהנשים שהעניקו לי אמון, שליטה ולעיתים אהבה. אלו שהטמיעו בי את זכרונן, את מגען.
*לשם הבהרה ביוליה של שייקספיר לא התאהבתי, מעולם לא אהבתי את הרעיון שדמותן של נשים, במיוחד אצל שייקספיר, נכתבות שקיומן תלוי בגבר בו הן מאוהבות.