תמיד הייתה לי משיכה לטרגדיה, לא משיכה לה עצמה אלא משיכה למחקר שלה.
במוחי תמיד שכנה מחשבה יהירה, נאיבית ומגלומנית שאולי יום יבוא ומעשה פעוט שלי ימנע אחת.
תמיד סברתי שהטרגדיות הגדולות ביותר הן המיתות או המצוקות חסרות הטעם.
אני מבין את הסיבות להרבה טרגדיות, לרוב זה נובע ממאבקי כוח, מהרוע הטמון במין האנושי או מדרכי פעולתו של היקום.
אבל הטרגדיות האמיתיות, אלה שגורמות לי להתמלא בהבנה עצובה בדבר חוסר הגיונו של העולם בו אני חי הן משוללות הטעם.
זה יכול להיות הטרגדיה של מותם של מיליוני אנשים לאורך ההיסטוריה בגלל דתם, כאתאיסט, המחשבה של להרוג אדם כי הוא מאמין באל ספציפי כלשהו שהינו שונה מהאל שלך נראית לי מגוכחת. אני מבין כמובן חלק עצום מזה היו מאבקי כוח ומשאבים שהוסוו תחת מטרה אלוהית כלשהי אך מה עם אלה שלא?
זה יכול להיות מותו חסר הטעם של אדם דגול בגלל הבורות של סביבתו, למשל מותו בשנת 1954 של אלן טיורינג, אבי המחשב המודרני, טיורינג התאבד לאחר שארצו, בריטניה, דנה אותו לסירוס כימי בשל היותו הומוסקסואל. פרט לטרגדיה הטמונה בכך יש נדבך נוסף לסיפור, אלן טיורינג הוא המוח מאחורי פיצוחה של האניגמה, הוא בעיני ובעיני רבים, האדם הבודד שתרם הכי הרבה לניצחונה של בריטניה ובנות בריתה במלחה״ע השניה. הוא נבגד על ידי מדינה כפוית טובה.
העובדה שההמיספירה הצפונית של העולם זורקת מדי יום יותר אוכל ממה שנדרש כדי שההמיספירה הדרומית לא תגווע ברעב.
אך לא כל הסיפורים הללו הינם מיתות, חלקם הינם נסיבות המוות, כמו מותו מאיידס של פרדי מרקיורי, מותו היה בלתי נמנע בזמנים ההם, אך העובדה שאחד מגדולי האמנים של זמנו היה צריך להסתיר את נטייתו המינית ואת מחלתו עקב דעותיו הקדומות של העולם של זמנו עד שהוא היה על ערש דווי אינה ממלאת אותי באופטימיות לגבי המין האנושי.
אך ישנן גם סיפורים שממלאים אותי בתקווה, האנשים שמנעו טרגדיות כאלה:
במהלך משבר הטילים בקובה קצין סובייטי בשם סטניסלב פטרוב סירב לאשר שיגור טיל גרעיני בגלל חוסר הבנה של מפקד הצוללת בה הוא שירת לפעולות הצי האמריקאי.
נורמן בורלוג, ביולוג שמציא זן של חיטה ננסית שעד היום ההערכות טוענות מנע רעב עצום שהיה הורג מאות מיליונים באפריקה ואסיה.
בשנת 1987 התיישבה דיאנה, הנסיכה מווילס על מיטתו של חולה איידס ונגעה בו, אך ורק מגע, אך זה כל מה שהיה דרוש כדי להתחיל לשבור את הסטיגמה שחולי איידס מדביקים במגע מקרי.
אלו המחוות הללו, אלה שמגלמות את הצד הטוב של האנושות שממלאות אותי בתקווה.
זהו ללא ספק הפוסט הכבד שכתבתי בחיי וככל הנראה הפורום השגוי לפרסמו בו, אך לעת עתה אסתפק בכך.
