אלברט איינשטיין כבר לימד אותנו על כך שבעולם, הכל יחסי, וזה נכון לאלה מאיתנו שיזכו לראות יחסיות זו בממדים אסטרופיזיקולוגים (אני 90% משוכנע שזו המילה) ולאלה מאיתנו שיזכו לראות זאת בזעיר אנפין, כאשר הם רואים את הנמלה מרימה את הגרגיר הגדול ממנה פי כמה.
ימים אלה מביאים אותי (ואני מקווה גם אחרים) לחשוב על הפרספקטיבה בה עלינו להרהר במצב המוזר והסוריאליסטי בו נמצא המין האנושי בימים אלה (ומסתבר שגם נמרים, שמשום מה נדבקים בקורונה). בעת כתיבת שורות אלה ישנם כמיליון וחצי חולים מאובחנים בCOVID-19, שמונים ותשע אלף מיתות ושליש מיליון אנשים שהבריאו, מספר זה מכניס פרספקטיבה, במיוחד בליבנו, אלה שגדלו וחיו רוב חייהם במדינה בה מספר כזה ייצג חמישית מהאוכלוסייה. לאור כך אני אישית שמתי לי כמטרה, בין השעמום, שיחות הוידאו והקריאה האובססיבית של חדשות, מאמרים וכו׳, לחשוב על זה כעל מכונית, בה עלינו לשקול הן את תזוזת המכונית והן את הצורך בלהדק את הבורג הבודד על הגלגל (אל תשכחו תמיד להדק את כל הברגים באופן הדרגתי כדי שהגלגל כולו יהודק ישר).
לכן אני מוצא את עצמי בימים אלה חושב הרבה על מה העולם איבד, הרוויח ושינה בעקבות קטסטרופות בסדר גודל כזה, אני מקווה שהעולם ישכיל לנצל את המשבר להפקת שוני חיובי בעולם. ממשברים גדולים יצאו מפעלי ענק לטובת האנושות ותושבי המדינות השונות, שארה״ב הקימה את מערך הביטוח הלאומי בעקבות המשבר של 29׳, אירופה הקימה את האיחוד האירופי (בשנות החמישים אז זה נקרא קהילת הפחם ופלדה האירופית) בעקבות מלחמת העולם השנייה ויפן הפכה למדינה שוחרת שלום ופציפיסטית עקבות ההרס שנותר בה לאחר המלחמה.
אז אני מציע שאלה מבינכם שמעוניינים לשפר משהו, בין אם זה את עצמכם, את קשריכם עם משפחותיכם ובין אם זה הבית, העיר, המדינה, האזור או העולם שבו אתם חיים, תחשבו על המשבר כנקודת קפיצה וכקטליסט. וגם באבל, בעוד העולם מעכל את הממדים הבלתי נתפסים של סבל שווירוס זה משית על רוב מדינות העולם, עלינו לחשוב גם על האנשים שנפגעו בצורה עמוקה מהמשבר הזה.
אם אתם יכולים, תשארו בבית, תהיו נחמדים זה לזה (במיוחד למי שאתם גרים איתו) תרימו טלפון לסבא וסבתא ואל תהיו מניאקים.
וזה שיר של ג׳ון פריין, שמת מהווירוס לפני כמה ימים
