היא נולדה ביום ממוצע, למשפחה ממוצעת.. היא גדלה מעט בכל יום, למדה התפתחה.. זה מה שילדים עושים.
היא ספגה את הסביבה, והשליכה ממנה על עצמה, כי זה טבע האדם.. עוד מהרגע שבו יוצאים מהרחם.
הילדה למדה בגן, ואחר כך בבית הספר, למדה מהחברים, למדה מהטלויזיה, למדה מההורים.. אוו כמה שהיא למדה מההורים ומהמשפחה..
אבל, זה לא מספיק, הילדה ממשיכה לצמוח, ולשם כך היא צריכה להאכיל לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש והחשיבה.
אז היא החליטה שהגיע הזמן לצאת לטיול, לראות עולם, אולי להבין אותו קצת
אז היא הגיעה לבית הספר, ולקחה מפה מהסיפריה, מפה רגילה, כזאת שיש לכולם.
היא אספה את עצמה, ארזה ביטחון, סקרנות, אומץ, והתרגשות.. ויצאה לדרכה.
בדרך היא ראתה דברים שונים ומשונים, ובראש חשבה כמה זה שונה ממה שהכירה, הסקרנות צפה, אך אין מעבר.. זה לא מה שהילדה מחפשת.
ככה עברו ימים ועברו לילות, הילדה מתרחקת ומתרחקת מנקודת המוצא (הבית?), היא מתחילה להבין, כמה העולם גדול, כמה רבדים יש לו, זה אין סופי!
ובתוך כל האין סוף הזה, ועומס הרבדים, יש כל כך הרבה לבד, שזה מדהים סטטיסטית..
הילדה התעייפה, ישבה על ספסל שראתה בדרך, ולא ידעה לאן להמשיך ללכת. היא לא ידעה מה היא רוצה לראות, היא לא ידעה איכן ירצו לראות אותה.. סך הכל, כמות הדמויות והסיטואציות שפוגשים כל יום כל היום, לא מספיקות כדי למלא את החלל שיש בה, זה ייאש אותה מעט, אך יש בה יותר מידי תקווה, כיאה לילדה קטנה.
פתאום, מן האופק מגיעות דמויות, הדמויות בגדלים וצבעים שונים, הן מתקרבות לאט ובביטחון, ומתיישבות ליד הילדה.. הן מחייכות ומסתכלות ישר לעיניים, כאילו אין דבר אחר חוץ מהעיניים של הילדה, כאילו הן רק רוצות לטבוע בהן.
הילדה מסתכלת חזרה, ומסבירה להם שאינה יודעת לאן ללכת, והדמויות משיבות בחיוך עוד יותר גדול וברק שנוסף לעיניהם, והן אומרות לה שאין לה סיבה לחשוש, הם כבר פגשו אין סוף ילדות בגילה, שגם כן הלכו לאיבוד והיו בודדות.. הם ביקשו את ידה ואמרו לה שעד הבוקר, היא כבר תמצא את המקום שהיא מחפשת, אם רק תלך אחריהם.
הילדה התרגשה, יכול להיות שככה פתאום כל רצונותיה התגשמו?, אחרי כל כך הרבה חיפושים ותהיות וצעידות עמוק יותר ויותר אל הלא נודע, הנה הגיעה הישועה שלה! עכשיו, אפשר להתחיל ולהתבגר עד שהיא תיהיה אישה ולא ילדה.
הילדה לקחה בזריזות את התיק שלה שטיפה התרוקן מהביטחון, סקרנות, אומץ, וההתרגשות שהיא ארזה, ויצאה לדרך עם הדמויות שבוא לכוון אותה.
שתיקה רועמת, גווני השמיים משתנים, אט אט אפשר לראות את העולם כאילו מתלבש ומתאפר לקראת היום החדש, בהתרגשות.
השמיים מסמיקים, ושירת הציפורים היא החיוך שהבוקר נותן לה..
האוויר משתנה, הוא ניהיה יותר קל לנשימה, כאילו רוצה להגיע למקום היחיד שמיועד לו, לזרם הדם של הילדה..
מרחוק, רואה הילדה מבנה קטן, אך לא קטן מידי, לא צפוף.. והיא רואה שהדמויות מכוונות את דרכן לשם.
היא מעזה להפר את השתיקה, ושואלת אותם על המקום שאליו הם הולכים, הדמויות שותקות לרגע, ועונות לה שאין דרך להסביר, אפשר רק להראות.
"סוף סוף, הגענו למקום" צוהלות הדמויות משימחה, הדלת נפתחת, מבפנים יש כל מה שאדם צריך כדי להמשיך ולשרוד, שירותים, כיור, דוש, מזרון.. אך הדבר שבאמת ממלא את החדר זה דווקא הריקנות...
הילדה מסתובבת אל הדמויות במבט מבוהל ושואלת לאן הובילו אותה? מה זה המקום הזה?
התשובה שהיא מקבלת בחזרה לא ברורה לה- "זה שלך ילדונת, כל זה בשבילך, כאן את תוכלי להיות את עצמך, בלי לפגוע בעצמך ובאחרים.. מה יותר טוב מזה?" , ופתאום החיוך שעל פני הדמויות הגיע למימד שהילדה עוד לא ראתה לפני כן..
הדמויות לקחו את התיק של הילדה, שכמעט התרוקן לגמרי מהדברים שאספה בתחילת המסע.
"את לא תצתרכי את זה יותר, כל מה שאת צריכה נמצא כאן, בין 4 קירות אלו".
הדלת נטרקת, בכזאת החלטיות שלא ניתן לתאר אותה נפתחת מחדש..
הימים המשיכו לעבור, הילדה קיבלה 3 ארוחות ביום, בדיוק כדי להשביע את קיבתה, ואוכל בדיוק בטעם שניתן לבליעה.. לא פחות, והכי חשוב, לא יותר.
כל בוקר, קיבלה הילדה עיתון, שבהתחלה היה נראה לה כדבר שיכול להחזיק אותה שפויה ומחוברת לעולם..
אך מהר מאוד פניה השתנו כאשר ראתה את העיתון כל בוקר, הכל השתנה בעצם.
כאשר נפתחה החלונית הקטנטנה שבה העבירו לה מזון, מים ואת העיתון, הילדה נכנסה להסטרייה כל פעם מחדש..
למה? למה הפתח הכי קטן אך היחיד שיש לה במקום הזה, גורם לה להתמוטטות עצבים כל פעם שטיפה נפתח?
הילדה הקטנה כבר לא כל כך קטנה עכשיו, והיא מבינה, שהמקום הזה נועד להגן עליה, לא סתם החיים הובילו אותה לשם!
הקירות המוצקים האלה, שמפרידים בינה לבין כל דבר בעצם, הם הנס שלה, הם מה ששומר עליה, מפני כל הדברים שהיא קוראת בעיתון, מבין כל הדברים שהיא ראתה כשהייתה בחוץ..
כל כך נוח שמה, לשכב בביטחה על המזרון הזה שהוא רק שלה, לצרוח לקירות ולשמוע רק שקט חזרה..
הקירות האלה, נבנו מהריקנות עצמה של הילדה, היסודות הם הפחדים והמשאלות שלה, קורת הגג היא השרירים שהיו לה.
ולכן, תחושת הביטחון שמה עצומה, היא יודעת, שבחוץ היא לא תשרוד.
אין יוצא ואין נכנס, וככה ישאר לעולם.
זה גורלה, זאת מחלתה ותרופתה, לשם היא הובילה את עצמה.. ובמבצר הזה, ככה היא תחייה.
אולי הסיפור יגרום לכם לרצות "להציל" אותה, אולי חלקכם תרצו לשחרר אותה ולהראות לה את העולם שבחוץ, אך תדעו, שיכול להיות שהיא פשוט לא תתמודד עם זה, ברגע שהדלת תיפתח, הילדה תיקרוס..
