שישי, 2 בלילה.
''דירת'' 2 חדרים קטנטנה. זה בכלל קראוון שמישהו החליט לקרוא לו דירה ולגבות עליו שכירות.
דפיקה בדלת.
היא לא קופצת. היא יודעת שהוא אמור להגיע.
''מי זה?"
''נו באמת'', עם נחירה של צחוק וחיוך.
היא פותחת את הדלת באיטיות, עם חיוך קטן ופנים שלוות.
הוא מגיש לה ורד אדום וריחני. כשהיא תופסת אותו בשתי אצבעות היא נדקרת בידה ומדממת מיד. הוא אוחז באצבעה, מביט בה לרגע, ובלי להתבלבל מכניס אותה לפיו וסוגר מאחוריו את הדלת.
----------
הם מחובקים במיטה, מיוזעים קצת. סוף אוגוסט, ואין מזגן בקופסה הזו מקירות גבס.
''הכל מוכן לשבוע הבא?''
''כן. רק להכין את התיקים והכריכים מחר בערב.''
''את בטח מתרגשת מאוד.''
''באארור. זו פעם ראשונה בשבילי. אפילו קניתי מצלמה במיוחד. ואתה מתרגש?"
''קצת. בכל זאת, זו כבר לא פעם ראשונה. אבל היא מתרגשת יותר. את יודעת איך זה נשים. רגשניות אתן.''
היא שותקת. מודה בלבה על כך שהיא עם גבה אליו והוא לא רואה את הכאב שהמילה ''היא'' מעלה על פניה.
הוא קולט בכל זאת. הוא מסובב אותה לפתע ונושק לבטנה. ''את יודעת מה חלמתי אתמול? חלמתי שיש לי ממך בת. וואו. כשהתעוררתי הייתי כל כך מאוכזב לגלות שזה היה רק חלום.''
------------
יום ראשון, 6 בבוקר.
ילד בן 7 עם שיער פרוע מעיר את אחיו בן ה-4 עם חבטה לפנים. ''קום זה היום!!!"
בן ה-4 המום אמנם, אבל קופץ תוך שנייה ושניהם רצים לחדר השני וקופצים על המיטה הענקית.
''אמא!! אמא קומי!! היום אני מתחיל כיתה א'!! הכנת את התיק אתמול? וכריך? אבל רק שוקולד, לא רוצה גבינה! הבטחת שביום הראשון את מרשה עם שוקולד!!"
היא מתהפכת על הגב. כשהוא רואה את המבט שלה פניו נופלות בבת אחת. ''מה שוב מיגרנה? כל הזמן את עם מיגרנה!"הוא מריץ בראש את כל המבוגרים שהוא מכיר ויכולים לקחת אותו לבית הספר, אבל הוא מצליח לחשוב רק על הגננת הקודמת, המדריך בקייטנה והשכנה.
''מה פתאום מיגרנה? השתגעת? ביום הראשון לכיתה א'?''
היא קמה, והראש שלה פועם ומרגיש כאילו הכניסו לה לגולגולת בלון שלא מפסיק להתנפח. שנים שלא הייתה לה כזאת מיגרנה.
בן ה-7 גורר את בן ה-4 שעוד המום מחלום על חנות ממתקים שהכל בה חינם, מתלבש ומלביש אותו. היא ניגשת להעיר ברכות את בן השנתיים שישן עד עכשיו. איתו תמיד הכי קשה.
שנייה לפני שיוצאים תוקפת אותה בחילה כמו שלא ברא השטן והיא מקיאה את הקפה לכיור.
אולי החלב מקולקל?
--------------
''ביי אמא!! לכי את עושה בושות, כל ההורים כבר הלכו..."
''טוב תמונה אחרונה, חיוך גדול לאמא... אוי נגמר הפילם''
היא יורדת במדרגות. ושוב בחילה, אבל לא כזאת גרועה כמו קודם.
איך כבר הגיע הראשון בספטמבר? רק עכשיו התחיל הקיץ.
רגע, כבר הראשון?
היא מתחילה לספור אחורה שבועות.
למה היא אף פעם לא רושמת לה?
והראש שלה מתפוצץ. למה זה כל כך כואב?
אפשר לשמוע את הקליק כשהיא קולטת.
שיט.פאק. שיטשיטשיטשיטשיט.
---------------
היא משאירה לו הודעה בתא קולי, ''תחזור אלי. דחוף.'' הם לא התראו כבר שבוע.
הטלפון מצלצל. ''הכל בסדר?"
''זוכר את החלום שסיפרת לי?"
''על הבת?"
''כן.''
''כן, זוכר. זה מה שהיה כל כך דחוף?"
''מה היית עושה אם זה היה קורה באמת?''
הוא צוחק, מתוח. ''הורג אותך כנראה''
היא שותקת.
ושוב, קליק.
''את צוחקת, נכון?"
שותקת.
''תעני לי!!"
''לא.''
הוא שותק לכמה שניות, ומנתק.
אחרי עשר דקות הטלפון מצלצל שוב.
''טוב קבעת כבר תור?"
''תור למה?"
''מה למה? לצילומים לאלבום הריון. להפלה אלה מה?''
''אני לא מפילה.''
''מה זאת אומרת את לא מפילה? נפלת על הראש?"
''אני לא מתכוונת להפיל.''
הוא כבר כמעט צורח, והשלווה שלה מוציאה אותו מדעתו.
''לא מעניין אותי מה את מתכוונת!! את מפילה!! ומצידי אני אגרור אותך למרפאה בכוח!!"
הוא מעולם לא דיבר אליה ככה. היא מבוהלת אבל שומרת על קול רגוע.
''אתה מוזמן לנסות.''
''אני אדאג שיקחו לך את הילדים. מספיק שאלשין ברווחה שאת משאירה את שלושתם לבד כשאת בעבודה. כבר מחר אני מרים טלפון לעוס''ית ולוקחים לך אותם.''
''תמסור לה ד''ש ממני.''
''את לא תשמעי ממני יותר. בחיים. זה או אני או ה... הדבר הזה.''
''אתה יכול ללכת. אני לא צריכה אותך. ואני לא צריכה ממך כלום.''
הוא שותק לרגע. כשהוא מדבר, הקול שלו קטן ורועד. ''אני מתחנן בפנייך. אם לא תפילי אני אתאבד."
''אל תדאג. היא לא תדע כלום.''
שתיקה של כמה שניות.
''יש לך מפלצת בבטן!"
וניתוק.
------------
🐣