''יאללה נו כבר שימי את זה וזהו נגמר לי הפופקורן עד שאת בוחרת''
''לא נו זה מטומטם עזבי אותך''
''תקשיבי ביצ' אני אחרי משמרת של 14 שעות נראה לך אכפת לי מטומטם או לא מטומטם? אני בת 19 וזה הבילוי שלי בחמישי בערב, ממש לא אכפת לי לרדת הכי נמוך ולהירדם מול family guy''
''וואי טוב נודניקית. לא השארת לי בכלל פופקורן יפרה''
''u snooze u loose hoe"
איזה כלבה. אני הולכת להכין עוד פופקורן והיא מרוחה לי על כל המיטה. בדרך אני נזכרת שזו הייתה החבילה האחרונה והארון ריק כי עוד יומיים עד העשירי.
כשאני חוזרת היא כבר נוחרת עם השלט ביד. אני יודעת שאם אני אעיר אותה כדי לקחת אותו אני אקבל אותו לפרצוף.
אוף איזה זונה! היא רצתה לראות את הסדרה המטומטמת הזאת ועכשיו אני תקועה עם זה. אני סתם בוהה במסך.
זכרתי להכין הכל למשמרת בוקר מחר? כל המשמרת היא חפרה לי על מר בחור החדש שלה.
פחח. איזה מטומטם זה. כן, ממש. 500 ילדים מתרומת זרע של פיטר. איזה אידיוטי. נפלטת לי נחירת צחוק ואני מתביישת בעצמי למרות שאף אחד לא עד לבושה הזו.
הפרק נגמר והרעש של מוסיקת סוף הפרק מעיר אותה. ''מה נגמר?''
אני קמה לשים את הקערה בכיור. ''כן ביצ' נרדמת והשארת אותי עם השיט הזה''
''איזה פרק זה היה?" מתהפכת לצד השני.
''משהו עם תרומת זרע. מטומטם לאללה''
''אה ראיתי אותו כבר. זה שכל הילדים מגיעים לפיטר או שולחים לו מכתבים או משהו לא?''
''אהמ'' אני בוהה בסרטוני כלבים בפייסבוק.
היא מגחכת. ''תנסי גם ביצ', מה יש לך להפסיד'' והיא מגחכת לעצמה ונרדמת.
איזה כלב מתוק! הוא פותח מקרר לבד!
תנסי גם.
אוווו זה כזה מקסים זה כלב וחתול שמתכרבלים יחד!!
מה יש לך להפסיד.
זה כלב שמנגן בפסנתר!!!
מה יש לך להפסיד?
------
''אז... הי''
בוהה כמו סתומה.
''רוצה לשבת?"
מושכת כתפיים. אני רוצה הביתה. למזגן. פאקינג 30 מעלות בחוץ.
''מה את אומרת, שנשים את הפלאפונים בצד? שלא יפריעו לנו?"
אני יודעת בדיוק על מה הוא חושב. מה אכפת לי בכלל.
''אל תדאג. אני לא אקליט אותך.''
הוא נבוך. ''בכל זאת. אני ארגיש ככה יותר בנוח.''
מושכת בכתפיים.
הוא לוקח את הפלאפון שלי. פעם ראשונה שהוא נוגע בי. מה אכפת לי בכלל. הוא מוציא את שלו מהכיס, ומניח את שניהם על אבן במרחק 4 מטרים.
הוא חוזר ומתיישב על הספסל ממולי. שתיקה מביכה. אני רוצה הביתה. להתכרבל עם הכלב שלי.
''מה זה הספר שהבאת?"
בכלל שכחתי מזה. איזה סתומה. חשבתי שיהיה חמוד להביא אלבום עם תמונות מהילדות. איזה סתומה אלוהים. עוד ישבתי לבחור את הכי מתוקות וקלאסיות. ביציאה מבית החולים ועם קוקיות ושמלות ובגן ובכיתה א' ובחטיבה ובתיכון. טיפשה. ובחרתי רק את אלה שיצאתי בהן הכי יפה. כל תמונה שקלתי בשיא הרצינות כאילו מינימום בוק לדוגמנות. מטומטמת. לקח לי 3 ימים. מה אכפת לי בכלל.
''סתם כמה תמונות.''
הוא מדפדף בקצב קבוע. אני תופסת את עצמי בוחנת את הפנים שלו כדי לראות אם משהו מזיז לו. ואז מנערת את עצמי ומזכירה לעצמי שלא אכפת לי בכלל. אני רוצה הביתה. לראות בובספוג.
כשהוא בדף האחרון אני מחליטה לתפוס אותו לא מוכן.
''למה לא ענית לי בגיל 5? ובגיל 14? למה רק עכשיו, אחרי 18?"
הוא מסתכל עלי בעיניים שלוות.
''מה את אוהבת לעשות בזמן הפנוי?"
סירייסלי?
''היה לך מושג לגבי? ידעת עלי משהו חוץ ממה שהיא שלחה לך במכתב אחרי הלידה? זה עבר לך בראש? יכולתי גם למות ובכלל לא היה לך מושג.''
הוא נאנח ומסתכל לי בעיניים. ''לא עבר יום שלא חשבתי עלייך.''
ואני כמו בת טיפשעשרה שזורקים לה שביב יחס וקונה את זה במחיר מופקע מסוחר מושחט בסוף יום.
כמו... כמו זונה. מה אכפת לי בכלל.
אז אני עונה לשאלות על ככה וככה. ומה הצבע האהוב עלי ומה אני אוהבת לאכול. חה. מצחיק. כמו דייט ראשון. מה אכפת לי בכלל.
וכל כמה דקות יש שתיקה. אני רוצה הביתה. לקרוא בספר של פו הדוב של א'-א' מילן שקיבלתי מאמא ליומולדת 5.
אני מנצלת את אחת השתיקות ומשחילה, ''מה ההבדל ביני לבינם? למה אותם גידלת ואותי לא?"
אני רואה שזה לא נוח לו. יופי. מה אכפת לי בכלל.
''את אוהבת לקרוא?"
אני עונה על השאלה. ועל עוד אחת סתמית. אני רוצה הביתה. להקיא מיותר מדי שוקולד.
''אשתך יודעת משהו? או הילדים? מישהו יודע עלי?''
עברתי את הגבול. מה אכפת לי בכלל.
ואז אני מקבלת מבט שהופך לי את הבטן.
ואני משותקת לגמרי.
לא יכולה להוציא הגה.
המוח לא עובד. אני אפילו לא יודעת אם אני מפחדת או ממה. פשוט קרח.
מה אכפת לי בכלל.
אני רוצה הביתה. לצרוח עד שיגמר לי הקול.
והוא מוריד ממני את המבט. ואני מרגישה כאילו התליין נזכר סופסוף להוריד לי את החבל מהצוואר ונזכרת לנשום.
מה אכפת לי בכלל.