איזה קור. ספטמבר למען השם, למה קר לי כאילו דצמבר?
השמלה שלי קצרה. מדי. והרגליים שלי מרגישות את זה טוב טוב. אבל לא אכפת לי. כי זה מאפשר לחורים שלך להיות נגישים.
הצומת ממש עמוס. פאק, אני קולטת שאני ממש כמו זונה שמחכה לסרסור שלה.
הרכב שלך עוצר לידי.
הדם מציף לי את הראש והדופק שלי בקצב של אחרי ריצת ספרינט של 300 מטר.
ואני כל כך מתרגשת והמוח שלי בקושי עובד.
לפני שאני שמה לב אנחנו בכביש נידח חד סטרי מוקף בצמחייה ואין לי מושג לאן הוא מוביל. וחושך תהומי מסביב. וכל מה שלימדו אותי על זהירות מגיל 0 מהדהד לי בראש. אבל פשוט, באמת ובתמים, לא אכפת לי.
פתאום אתה עוצר. ומה שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן סופסוף מגיע. אתה פורש ידיים ואני צוללת פנימה ולא אכפת לי משום דבר בעולם. ואני רק נושמת אותך. ואני עדיין דרוכה, פשוט כי הנוכחות לידך מפעילה כל עצב וכל נים בגוף.
וכשאתה מלטף לי את הראש זה כמו לחיצת כפתור. כל הגוף שלי מרפה. פשוט ככה, בלי שום שליטה.
ואני רק רוצה להתכווץ לגודל מיניאטורי ולהיספג בך ושתסחב אותי בכיס לכל מקום. שאהיה הצעצוע הקטן וחסר האונים שלך.
ואתה מטייל עם האצבע על הפה שלי, ואני נאבקת כדי להצליח להכניס אותה לפה. ורק כשאתה מאפשר לי אני נרגעת.
ופתאום כבר לא קר לי.
תוך כדי שאתה מסביר לי על העבודה והיומיום העמוס שלך אתה שולף אותו. ''העבודה קצת רחוקה מהבית שלי. למצוץ. מיד. ואני מחוייב לתנאים מסויימים לפי החוזה איתם''.
ואני כל כך משוועת לספק אותך אבל המוח שלי מתקשה לעמוד בעומס של גם לבצע וגם להקשיב. ואתה כל כך טעים שאני בקושי זוכרת מה אמרת.
''איזו זונה את. תראי איך את רטובה רק מלמצוץ לאדון שלך.'' ופאק, זה נכון. אני רטובה רק מלשמוע את הנהמות הקטנות של עונג שהצלחתי לחלץ ממך. או שכל כך רציתי לשמוע אותן ורק דמיינתי? בכל מקרה הן הולכות לככב לי בדמיון ולהרטיב אותי בזמן הקרוב.