''תמצצי."
אני מנסה. אבל זרם המים נכנס לי לאף, לפה ולעיינים ואני לא מפסיקה להשתעל. קצת כמו עינוי מים. אבל לא אכפת לי. קיבלתי משימה.
הוא מסתובב ואני קוברת את פני בישבנו. מתענגת עם הלשון שלי על החלק הרך של החור שלו ומנסה לגלות איתה כמה שיותר אזורים בכל הכיוונים וכמה שיותר עמוק. חוקרת את האזור שבין החור לביצים והגניחות שלו מוציאות אותי מדעתי. ואני נרטבת בלי שום קשר למקלחת.
בשלב מסויים הרגליים בוגדות בי. הן מפונקות ורגילות לכרית מתחתיהן ולא לרצפת האמבטיה. אני מבקשת רשות לקום והן רועדות כמו רגליים של עגל קטן. הראש קצת מסתובב לי.
הוא מניח את הראש שלי על החזה שלו לשנייה אחת ומרחיק בחזרה.
בלי התראה מוקדמת הוא לופת את צווארי ביד אחת ומפסיק מיד כל כניסת אוויר. איכשהו אני לא נבהלת והידיעה שהאוויר שלי בידיו, כשהרגליים שלי חלשות מכדי לברוח, משכרת.
אני לא מיומנת מספיק והראש שלי מסתובב כבר תוך כמה שניות. שנייה-שתיים נוספות ואני רואה רק שחור. וכמה שניות שאני לא זוכרת בכלל. (אחר כך, בדרך לתחנה הוא יטען שזה כלום ושום דבר ואני סתם מגזימה -_-).
והדבר הבא שאני זוכרת זה את הראש שלי על החזה שלו, הגוף שלי נתמך בחיבוק וזרם מים על הפנים שלי.
אה, ואופוריה מטורפת.
