הסימן הראשון זה צמצום טווח ראייה.
אחר כך מופיעות נקודות קטנות שמטיילות סביב העיניים. ואפשר לראות את הדופק. ולשמוע אותו.
ואז העיניים מתחילות להזדגזג. אני בטח נראית פוזלת ומגוכחת. מעניין מה צבע הפנים שלי.
But, well, who the fuck cares?
ואז הידיים נופלות בבת אחת. והרגליים איתן. ואני מודעת לנפילה שלהן. אבל איך? אני לא נתתי את הפקודה הזו.
אני תוהה אם באיזשהו שלב יגיע אינסטינקט הישרדותי או משהו כזה, שיגרום לי להיאבק או להתחנן לחמצן. אבל לא. הוא כנראה בהפסקת קפה. Works for me.
ולמרות שאני כבר כמעט לא מודעת לסביבה אני מודעת לכאב שהולך ומתגבר כשאני נטחנת יותר ויותר חזק. וכשכבר אין לי מושג איפה אני, אני שומעת שאגה רחוקה וכשהיא מסתיימת הקירות מתחילים לזוז קצת יותר לאט, עד שהם נעים קדימה ואחורה בקצב איטי ונינוח.
ורק כשיד חמה ורכה מלטפת את פניי העיניים שלי מצליחות להתמקד על חיוך ענק שמתקרב לכדי נשיקה רכה על השפתיים.
--------
אבל אף אחד לא סיפר לי שפניי יעוטרו בניקוד אדמדם שמעורר שאלות שמאוד קשה לי לענות עליהן 😳