אני על הגב, פתוחה בשבילו.
הטלפון מצלצל.
כבר למדתי על עצמי שיש זמנים שאני לא ממש מרוכזת במה שקורה מסביבי, כמו עכשיו. אבל איכשהו אני נזכרת שאמורים לאסוף אותנו כל רגע ואני מצליחה להתרכז מספיק כדי לאמר
''נראה
לי
שזה
הם''.
במבט מתוסכל משהו הוא יוצא ממני ועונה לטלפון.
''כן. סבבה. 20 דקות? סגור.''
אני כבר על הרגליים כשהוא תופס אותי ודוחף אותי חזרה על הגב. ''לאן את חושבת שאת הולכת?"
''עוד לא התלבשתי.''
הוא חודר שוב. ''אז?"
''זה
לא
מנומס
לאחר''
''נכון. אז תצטרכי לגרום לי לגמור מהר יותר.''
Mission accomplished.
אני מנסה לכווץ את השרירים. אני ממש לא מספיק מיומנת בזה, אבל הוא מבין מה אני מנסה לעשות ומחייך, מרוצה.
אני מכווצת הכי חזק שאני יכולה. פאק. זה כואב. והפנים שלי מסגירות את זה.
זה רק מעודד אותו עוד יותר ונדלק לו המבט הטורף בעיניים.
אין לי מושג מה הוא עושה אבל פתאום יש לי כאב מהמם בדגדגן. העיניים שלי נפערות בכאב ולפני שאני מספיקה לצעוק הוא מכסה לי את הפה ביד השנייה.
הוא ממשיך לפמפם ואני מרוצה מעצמי לרגע קטן שלמרות הכאב החדש והלא מוכר אני מצליחה לעמוד בזה. אבל אז, בניגוד לכל מה שהגוף שלי משדר והרטיבות הנוזלת, אני מתחילה לייבב. מה קורה כאן?
זאת לא יבבה של פינוק. זו יבבה אמיתית. והיא הולכת ומתגברת. אחרי דקה אני כבר כמו גורה מפוחדת וצווחנית. מניחה שאפילו יצאו לי puppy eyes בלי כוונה.
הוא מאט קצב ונשכב עלי, בלי לצאת אבל גם בלי לזוז. אני כבר בוכה כמו תינוקת.
הדוב הטורף התחלף עכשיו ב-papa bear עם חיוך רך ועיניים חמות. ביד שלפני רגע הייתה על צווארי הוא מלטף את פני ומנשק את לחיי.
''תבכי ילדה שלי. תוציאי.''
בחיים לא צייתתי כל כך מהר להוראה כמו להוראה הזו.
הוא מושיב אותי לחיבוק ועוטף את כולי.
אני נזכרת שהטרמפ אמור להגיע כל רגע ומנסה לקום כדי להתחיל להתארגן, אבל הוא מושיב אותי חזרה. הוא תופס את פני בשתי ידיו והלחיים שלי נלחצות כמו ילדה קטנה.
''את לא זזה עד שאני מקבל חיוך.''
ומכל הדברים בעולם הוא מתחיל לדגדג אותי.
ובאותה מהירות שהבכי הגיע הוא כבר מוחלף בצחוק ולחיים כואבות.
❤️