הידרוספירה

ההיסטוריה של העולם

עסוקה בבית משפט

כמוך

לאלוהים לא אכפת

כי הוא רוצה הכל. בוא

תתקרב להנה

חבק מבפנים

את שאינו ניתן לתיאור

"הסברתי לאנה כי הפרח הצהוב ספג אל תוכו את כל שבעת הצבעים – זולת הצהוב, שאותו החזיר לעין המסתכל. אנה עכלה פרור מידע זה, ולאחר רגע של שתיקה חזרה אלי:

אה! אז הצהוב הוא הצבע שהפרח לא רוצה אותו!

ולאחר דומיה קלה:

אם ככה, הצבעים האמיתיים שלו הם אלה שהוא כן רוצה אותם."

מר אל כאן אנה/פין

הרבה ילדים היו לי

מאף אחד לא נפרדתי

ומכולם נפרדתי

הרבה ילדים היו לי

ואת חלקם נתתי

מרצון

אף אחד מהם לא הכרתי

כל הילדים שהיו לי

היו רק שלי

האמיתי הוא השלם

המוחלט הוא תוצאה

הממשי הוא רציונאלי

הראציונאלי הוא ממשי

הגל

הוא הסתובב בחדר מלון זול

תריסיו מוגפים אל רחוב מואר

ובאפלולית החדר

גופו גדול

עירום

אורותיה המרצדים של הטלויזיה

השתקפו בפניו השחומות

עיניו הלבנות

חיפשו עם ידיו

בתנועות מדוייקות

את הצעצוע שאבד בתיק ללא תחתית

עיני הכפור המתות שלו

הביטו לעברה 

שכובה נכנעת על כיסוי מכובס

שואלות

"למה את רועדת?"

"דברים נדירים מאוד נותנים יתרון" הגל

אתה מכיר את השניה הזאת,

שאתה מבין שאתה לא נמצא בעולם שלך,

שהמשפחה שלך לא מוכרת לך,

שאתה קם ועובד קם ואובד את עצמך,

ואתה עובר עוד רבע חיים

ומתחיל להבין שהמסגרת צרה

ומעוררת בך סלידה

וקורה

שמישהו בתחנה מחכה יחד איתך

אוחז את ידך

וברגע אחד הוא משנה אותך לשארית חייך

"מי שנועד למלוך ימצא את ממלכתו, גם אם יוולד על אי בודד"

כְשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּי

תִּלְבַּשׁ מַדִּים שֶׁל שׁוֹטֵר

אֲנִי אֶהְיֶה הָעֲבַרְיָן הַקָּטָן

אַתָּה שׁוֹטֵר

תְּעַנֶּה אוֹתִי

תּוֹצִיא מִמֶּנִּי סוֹדוֹת

אֲנִי לֹא אֶהְיֶה גֶּבֶר

אֲנִי אוֹדֶה

אֶשָּׁבֵר

אֲזַמֵּר מִיָּד

אַסְגִּיר אֶת כֻּלָּם

תִּירַק עָלַי

תִּבְעַט בְּבִטְנִי

תִִּּשְׁבֹּר אֶת שִׁנַּי

הוֹצֵא אוֹתִי בְּאַמְבּוּלַנְס

אֶל הֶעָתִיד

אֶל הַמָּחָר.

יונה וולך

6

5

"הַזִּיּוּן שֶלָּנוּ," אָמְרָה

כְּאִלּוּ

"הַיֶּלֶד שֶלָּנוּ," וּבָרוּר
ּּ
כִּי בַּנְּעִימָה הַנְּכוֹנָה שֶל צֵרוּף הַמִּילִּים

הֻבְלְעָה לְהָפְלִיא הַגְדָּרָה מְדֻיֶּקֶת

הֱוֵה אוֹמֵר, מַצָּב שֶל בְּנֵי-אָדָם

עִם זִיכָּרוֹן אֶחָד שֶל זִּיּוּן אֶחָד

בִּמְקוֹם צְרוֹר מִכְתָּבִים הָדוּק בְּגוּמִי.

מאיר ויזלטיר

 4

שכדי לעלות לגבהי שחקים צריך תחילה לרדת לשאול תחתית; המושחת יותר - קדוש יותר.

יעקב פרנק

 3

והרגע 

שאני פוקחת עיניים

מונחת לצידך

משוחררת מכל החבלים 

שנפרמו עד הבוקר

כמו שאני אוהבת

מכובד משקלך חששת

והמיטה הסתורה שמכילה אותך 

אותי 

מעולם לא 

ובכל זאת 

חושבת עליך 

וקמה איתך בבוקר מחלום

ולרגע נוסף ואחרון

מאושרת לכל היום

 2

היה זמן שהכרתי אדם בעל עקרונות נעלים, מוערך, מוביל, מטיף ומיישם דרכו באמונה. זאב בודד. רבים השתוקקו לקרבתו. ייחלו למוצא פיו. תוכל להצטרף אליו לחלק מהדרך, אם ירשה לך, אחרת תתגלגל בבעיטה לשוליים. תבחר. יותר נכון הוא בוחר.

לפני כשלושים שנה יצא אחד הסרטים האהוב עלי ביותר, סינימה פרדיסו. הוא דיבר על אהבה, אמונה, ידידות, תקווה והרבה כאב - נוסטאלגיה במיטבה. בסרט היתה שזורה אגדה יפיפיה... 

לפני שנים רבות (כך הרי מתחילות האגדות) חיה בקובה נסיכה יפהפייה. מחזרים שחרו לפתחה מכל רחבי הממלכה וממדינות ואיים סמוכים, מנסים לזכות בלבה ואולי בכתרה ולכולם היא סירבה. יום אחד יצאו רצים מטעמה לכל רחבי הממלכה – הנסיכה תינשא לגבר שיראה נחישות והקרבה. הוא יצטרך לעמוד ללא תנועה בשערי הארמון תחת כפת השמיים, בשמש, ברוח ובגשם במשך מאה ימים תמימים!  זה שיעמוד בכך יזכה בליבה!

השמועה חיש עברה ובחורים נועזים הגיעו זה אחר זה, מקרוב ומרחוק. היו כאלה שעמדו עשרים יום, שלושים יום, ארבעים יום אבל כשלו והפסיקו. היו נחושים יותר שהצליחו לעמוד למרגלות הארמון חמישים יום והיה אפילו אחד שעמד ששים יום אבל בסוף גם הוא נחלש ונאלץ לפרוש.

ואז, זקוף על סוסו, הגיע לשערי הארמון בחור צעיר ויפה תואר (כמו באגדות..). הוא ביקש את השומרים לדאוג לסוסו והוא נעמד ליד הארמון מוכן למשימה. והוא עמד…ועמד… ועמד… עשרים יום ושלושים יום…. וארבעים יום ובהדרגה קהל החל לנהור לשערי הארמון לצפות בו, להריע לו ולעודדו. ביום השישים הגיע השמועה על הבחור הנחוש ויפה התואר גם לאוזני הנסיכה וזו התפתתה להציץ בו מחלונה שבמגדל.

עברו שבעים יום, עברו שמונים יום…. קהל רב נוסף הצטופף מסביב הבחור העיקש והנסיכה שהתה יותר מול חלונה ולבה נפתח אליו יותר ויותר. תשעים יום חלפו, תשעים ושמונה…. והבחור עדיין ניצב זקוף כתמר המלכותי (התמר המלכותי הוא העץ הלאומי של קובה). ואז… ביום התשעים ותשעה עם שקיעת החמה… הבחור התנער מעמידתו הזקופה, זז ממקומו, נטל את סוסו והחל מתרחק מהארמון…

הקהל תהה נרעש... מדוע לא נשאר העלם עוד יום אחד בלבד כדי לזכות בנסיכה היפהפייה? כמה מהם רצו אל האיש ושאלו אותו – "מדוע נטשת? נותר לך יום אחד בלבד לפני תום מאה הימים?"

מאז נקרה בי המחשבה מה הייתי אני עושה.

כאבי לב ונפש אינם זרים לי. הם תוקפים במלוא העוצמה. אף פעם לא באותו מקום אף פעם לא אותו הכאב ואף פעם אין הכנה לעוצמה בה חודרים הם לנשמה. ייסורים ללא נשוא. חשבתי ביהירותי, שברבות הימים הכאב יהפוך לידיד טוב, למוכר, אתרגל אליו ואף אוהב. אבל לא! הוא משנה דמותו וחומק אל נשמתי ללא הכנה מראש במסכה בלתי מזוהה. אוחז בה מוחץ ומענה אותה עד שלאט לאט החמצן אוזל, הכאב משתק והחיים קופאים.

כמו בחלום עומדת על אם הדרך, סובבת סביב עצמי סחור סחור. נשימתי נעתקת, שברים רבים מספור פזורים. מנסה להרימם, ידיי מלאות מנשוא, מחליקים ונופלים חזרה לקרקע כי קטנה ידי מלהכיל את כולם, רסיסים רסיסים.
שומרת מפני עובר אורח אקראי שירמוס אותם, ואיתם את ליבי המפוזר. עומדת ושומרת....

ושומרת....

ושומרת....

הספירה להתחלה החלה.