אני מספרת לו כמה היה לי כיף בחברתך, איזה איש שיחה מעניין ועמוק אתה, שהגעת יותר מפעם לעזור לי בכל מיני דברים קטנים באהבה ובחן גדול, וכיבדת כל כך את המרחב שלי שלא ניסית דבר ברצוני ושלא ברצוני, אבל לא מתוך חשש או חוסר בטחון, וגם לא מתוך מזימה שרקמת לעצמך, פשוט הרשית לעצמך באמת ובתמים להינות מחברתי, להסתקרן, לשתף, לעורר שיח כמו שכבר המון זמן לא מצאתי עם אנשים. אני חושבת שאולי זה בגלל הקורונה שנוצר מן ריחוק חברתי קבוע כזה שהתקבע בלב, ששולח אותנו למשימות ופחות משאיר מקום לבילוי של זמן לנפש, בלי שום מטרה קונקרטית, ואני ממש רוצה לחזור לזמנים האלה של הכלום, של הנחת, של הנעים.
והגיע הרגע שבו כבר אני ביקשתי את קרבתך והצעתי התכרבלות ונענית בחיוב נעים, בלי שום כוונה ליותר. התחבקנו והתלטפנו ארוכות ואז התרוממה האנרגיה מן הסתם ועדיין גם כשגמרתי מיליון פעם, נעצרת באיזה שהוא שלב כשקלטת שאתה חייב ללכת, וקמת להתלבש, בצורה עדינה ומכילה כל כך שלא הרגשתי כאב.
והוא שואל, איש שירות יסודי שכמוהו, חשובה לו השלמות וההוגנות :הרי לא נתת לו ללכת ככה?!"
כמעט מאוכזב מחמלת ליבו אם אענה שכן
אבל לא נתתי לו ללכת ככה כמובן, הייתה שם כל כך הרבה אהבה שלא הייתי עושה זאת בחיים
את כל הלב שמתי שם ברגע הזה
נעים לתת שירות