לפני 8 שנים. 12 בפברואר 2016 בשעה 10:57
מעניין למה אני תמיד נמשכת לאנשים עם פצעים עמוקים.
כמו דבורה אל הצוף נמשכת לטפל, לרפא, כאילו בטיפטל בפצעים של מישהו אחר אוכל לטפל בפצעים שלי, כאילו בטיפול בפצעים של מישהו אחר אוכל לשכוח משלי.
אנשים "נורמאליים" מפחידים אותי, אני מרגישה שאני גם צריכה להיות בסדר, לתחזק מסיכה של אשה מהישוב. עם אנשים שסוחבים פצע הפצע שלי פתאום נראה קטן, אני מרגישה נורמאלית.
וכן - אני יודעת שאין באמת בן אדם בלי פצע, אולי אני פשוט אוהבת אותם מדממים
