אין זה דבר נפוץ
נראה לפעמים כאילו אנחנו חיים את חיינו מתוך האין הזה. תודעת האין במקום תודעת השפע.
כמה מוזרה הסגידה הזאת למשהו שבעצם, בכלל לא קיים.
אין כסף, אין זמן, אין שכל אין תחת קטן
אוי ואבוי, מה נעשה?
מה אפשר לעשות?
אם אין אז אין. אז אנחנו מביטים על אויר ריק, על כלום, זה יכול באותה המידה להיות "אין חתול" או "אין ארמון" או "אין כשרון" כולם בחזקת אין באותה מידה - פשוט חלל ריק, וואקום נטול אפילו אויר, נטול אפילו עצמו.
אומרים שבנקודה הכי קטנה והכי ריקה נמצא אלוהים. אולי באמת עכשיו מובנת הסגידה הזאת לאין, הרי "מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם"...
ולעומת זאת מה שיש - מה שיש הוא סופי. הנפש לא יכולה למצוא בו סיפוק מלא כי הוא לא יכול לתת לה מעבר למה שהיא תופסת בעין, בריח, בחושים.
יוצא מן הכלל אחד - אהבה, שם פועלים במרץ כל החושים ועדיין תופסת הנשמה בחושיה הדקים שיש גם איזה אין או שניים שהיא לא מצליחה לאחוז, והיא שוקעת עמוק לנפש האחר מתוך מאמץ כביר להבין את האחר ואת המקומות בהן הוא בחזקת נעלם. הבעיה עם וואקום שהוא שואב כמו חור שחור והנשמות נצמדות ככה כמו פומפה זו לזו בחקירה אין סופית. ואז או שממצים לאט בינוני מהר או אף פעם.. או שנקטעים ונעקרים. . בדרך כלל כאשר אחד לא רוצה שיחטטו לו בחורים השחורים, או שמוצא את החורים השחורים של בן זוגו שאינם לטעמו. אולי בן הזוג הזה נוטה לאכול עמבה או חוויג' או כל מיני מאכלים שגורמים לחורים שלו להסריח קצת. או שהם פשוט שואבים חזק מדי ובן הזוג, בפחדו שיעלם, מושך זרועותיו החוצה לנשום אויר ואולי האויר מתוק לו פתאום כל כך שהוא פשוט לא חוזר.