חברה שלחה לי הבוקר תמונה של פסל שהכנתי עבורה במתנה לפני עידן ועידנים. פסל של אשה מתפללת שפניו מפוסלים על גבי אגרטל והידיים אוחזות פמוטים. אחת היצירות שלי שאני הכי גאה בהם עד היום כי היא אוצרת בתוכה שלמות. ועוד הונחה בתוך ארגז מיוחד מכוסה בד ומקושט. באמת סוג של מושלמות של יצירה עד הפרט האחרון, שהוכנה בהמון אהבה. אולי אפילו התמסרות. כן הערצתי אותה אז בזמנו את החברה הזאת, הייתה לה חכמת נשים מפליגה ותמיד הצליחה להאיר לי עוד נתיב חדש במחשבה או בחיי. מלמדת ימימה כזאת, מוארת.
ובכלל רציתי לספר על משהו אחר, על האומנות שלי. הסתכלתי בתמונה ששלחה לי ונזכרתי איך פעם בערה בי תשוקה כזאת ליצור משהו חדש, לצייר ציור בלתי נשכח ומהפכני, להשפיע ולשנות משהו בעולם, לנשאיר חותם. חיפשתי ייעוד! ותכלית! מילים גדולות ואש גדולה בבטן עם סקרנות ללא קץ וחכמת ידיים.
מסתכלת בתמונות ושואלת את עצמי לאן הלכה האש הזאת? מה עם חוק שימור האנרגיה? האם התשוקההומרה בתשוקה אחרת, מינית יותר? או האם הייתה משובת נעורים, או האם זה אומר שבעצם כרגע איני במיטבי ולא ידעתי, כי אין בי את אותו אור, את אותו דחף, את הצורך הדחוף לשנות?
האם אני משלה את עצמי משהמרתי את הדחף הזה בסיפוק שאני מקבלת כאשר אני משפיעה במשהו קטן על חברה, על מישהו מילדי, על משהו בעולם. לפעמים אפילו מתמלאת בסיפוק על דברים סופר קטנים שעשיתי לטובה לדעתי, ששינו משהו.. אז מה זה אומר? שגדלתי והחכמתי, או שוויתרתי והתייאשתי? הזדקנתי (:
יום אהבה שמח באיחור לכל בעלי הנפש היצירתית - תשוקתית שביננו.