לפני שנים הייתי חלק מחבורה כזאת של הורים שהיו יוצאים יחד לטיולים, מבלים שבתות וחוגגים הורים וילדים בכל דרך אפשרית. סוג של משפחה מורחבת שכזאת. אחת מאיתנו עליה השלום הייתה מורה נפלאה לפיתוח קול. כשהדור הראשון של הילדים שלנו עמדו לעלות לכתה א גייסה את כל הורי הבוגרים ללמוד שיר מיוחד כדי להקדיש אותו לגננות כמתנת סיום, ולא סתם אלא שזה היה שיר בשלוש קולות הכולל גם קטע שהוקדש לשירת הילדים.
התוצאה הייתה כל כך מרגשת שהפכנו את זה למסורת ובכל חג יומולדת ואירוע היינו ההורים מתכנסים ומכינים שיר חדש בעבור הילדים. בהתחלה בשניים או שלושה קולות ואחר כך כשנפטרה המשכנו בקול אחד כולל העמדה או הצגה קטנה תואמת.
בהוואי הבנתי שככה נהוג - שהמתנה הכי טובה שאדם יכול לתת לרעיהו היא שיר, ואני לגמרי מבינה למה.
ביום ההולדת שלי, בדיוק לפני 8 שנים פחות יום, כשהייתי בהתחלה של צירי הלידה לקראת בואו הממשמש של ילדי הקטן, ביום מטפטף שכזה, התכנסו ובאו אל ביתי חבורת אנשים אהובה שכזאת ושרו לי את "קשת לבנה". אני יכולה בהחלט לומר שזה היה מהרגעים המרגשים של חיי.
והיום לראשונה הקדיש לי גבר שיר. אמנם באמצעים המודרנים של יוטיוב, אבל בהחלט נגע בי. הלב מתרחב ומתחמם והעיניים מעקצצות קלות. איזה כיף לי. יומולדת שמח.
