כמו תמיד נפלתי לאותו מקום. שוב הוכיח לי העולם שאיני רצויה באמת, שוב מאמצי נשאו את פרי ההחמצה והדחיה. ובגיל מסויים אני מרגישה שהכוחות לקום ולהתחיל שוב, להאמין ולקוות קצת אוזלים ממני, התקווה נחלשת.
קוראים לזה חוסר בטחון עצמי, לא לדעת שבאמת אני רצויה ואהובה, חשובה ונערצת. משהו בזרימת התקשורת הרגשית תקוע עד שאיני יכולה לחוש זאת בבירור דרך ליבי, ואני צריכה שוב ושוב אישורים מילוליים, שכנועים, כדי להזכר בכמה יפה אני, מבפנים ומבחוץ, בכמה אני יודעת לאהוב אנשים ללא תנאי.
הבור הזה שלא מרפה, גורם לאנשים סביבי לפעמים לחוש לא מספיק אהובים ורצויים בעצמם כשאני לא מסוגלת לקבל את אהבתם כמו שהיא, לא מבינים איך אני לא רואה עד כמה אני יקרה להם.
ויש אנשים יקרים סביבי שאהבתם ללא תנאי ולעולם. ילדי למשל. האם הם לא סיבה מספיק טובה שארצה להמשיך למענם לשאת את אהבתי? והתחושה אם נאמר בכנות היא – שלא תמיד. לפעמים הצורך להתמלא חזק מהצורך לתת ולהעניק. בלהעניק אני מעולה וללא גבולות, אוהבת לאהוב ולהכיל ולקבל את כולם על כל גווניהם, גם כאלה שיחשבו על ידי אחרים כטאבו, כדוחים. כל אדם יפה בעיני בזכות מה שהוא, אבל אני עצמי, לי אף פעם אין מספיק אהבה והכלה, כמו בור ששואב הכל פנימה ואף פעם לא מתמלא. מעטים האנשים שהביטו בי במבט כזה שהרגשתי לרגע מרכז עולמם מתוך מקום של נתינה שלהם ולא קבלה. כל רגע כזה מרגש אותי עד דמעות ואוחז בי בגרון בתחושה של "לא יתכן!" באמת אוהבים אותי? באמת אני רצויה? עם כל האנושיות הבזויה ומלאת הדפיקויות שלי?
כזאת אהבה אני מנסה לתת לילדי בכל רגע – אהבה של קבלה ללא תנאי, של אהבה ללא גבולות, של אמונה והערכה לכל מה שהם, של "אין דבר כזה דפיקויות", כי הכל טוב ונהדר ומושלם כמו שהוא.
אני מאמינה שהרבה חשים כמוני אי שם בפנים. כל מה שהם רוצים זה את התחושה הזאת הבלתי תיאמן של כמה נפלאים הם, כמה אהובים וכמה מושלמים. ככה, בדיוק כמו שהם.
