ביקרתי בעיירה בה גדלתי והגעתי אל מול בית הספר היסודי בו למדתי. הציפו אותי שלל זכרונות ושאלתי את עצמי מה בעצם הערך שלהם היום כשאני כבר לא אותה ילדה. מה הטעם שבלהחזיק אותם בכלל. הדבר חשוב במיוחד כשמדובר הזכרונות רעים או קשים. הרי הם מתקיימים בתוכי כדבר חי ומוחשי כשהם עולים, אבל יכול להיות שאיש מלבדי בעולם לא יודע על דבר זה או אחר שקרה. האם באמת יש לי איזו חובה מוסרית לנצור ולא לשחרר אותם, את הדברים שלא קיימים?
כבר כמה זמן אני מחליפה לעצמי זכרונות כאלה שלא עושים לי טוב, מחליפה אותם במה שרציתי שיקרה, במה שעושה לי טוב, בצורה מודעת לגמרי. זה הופך אותי לאשה הרבה יותר מאושרת. סיפרתי על זה לחברה פסיכולוגית שלי, והיא נחרדה, אבל לא יכלה לספק טיעון טוב ללמה לא כדאי. בעצם אם כולם היו עושים כך לא ישארו כאבים לנבור בהם בסוף, לא תהיינה טראומות, לא יהיה מקום לפסיכולוגיה. ומי שואל אתכם בכלל. אם לא בא לי אני זורקת לפח, זה הראש שלי אחרי הכל, ואני לא התחייבתי לאף אחד שאזכור.
אולי זאת הסיבה מדוע ילדים קטנים מאושרים בפשטות, הם עדיין לא טובים ב להחזיק זכרונות, הם חיים את הרגע, וברגע הזה כל דבר מסקרן, כל חוויה היא מועילה גם אם לא נעימה, ואם היא כן נעימה זה נפלא כפליים, ואין למה להשוות ואין למה להתגעגע, פשוט לחיות בכל המלאות את ההווה, והרי זה ידוע שאין באמת שום דבר שאינו ההווה.
יש רק דבר אחד שבגללו טוב לשמור זכרונות קשים - היצר המזוכיסטי המענג שמושך אותנו למרר בכאב על האומללות שחווינו, והספורט הלאומי, כמו שקרא לו איש יקר, של מי יותר מסכן (:
חג מלא שמחה
ומי יתן ונזכה לעשות דאוןלואוד לכל הכאבים לדיסק גיבוי בצד, שנוכל להפעיל רק כשבא לנו איזה בכי טוב ואומלל.
לחיי הרפתקאותינו העתידיות
גאון
