סחלב

אני קוראת אותך. כל יום. מקפידה על כל מילה, מתעכבת על כל משפט ומחפשת משמעות.

לשוא.

אתה ריק. המילים שלך מנסות לגעת, אני מקרבת אותן אלי, מצמידה לרגש שלי, מנסה לחוש משהו

וכלום.

כל התקוה שהיית בשבילי, 

כל מה שניסית לבנות עכשיו רק מצחיק אותי. יותר גרוע, גורם לי לגיחוך.

כל שרציתי הוא לשבת למרגלותיך. להיות ראויה למקום הזה.

ולא ידעת לפנות לי אריח אחד.

עכשיו,

אני כבר לא ממש רוצה. 

מסתבר שאף אני שטחית ורדודה עד כדי פוסט מתנה לשנת 2016. אבל במקום לסכם את השנה שנגמרה ולברך את החדשה, אני אעשה זאת בדרך הבלעדית שלי

בכל פעם שבא לי לכאוב, אני נכנסת לבלוג שלה. לא סתם כאב, אלא צביטה חזקה שתופסת את החזה ולא מוכנה לשחרר גם בשעות שאחרי. היא כבר מזמן לא כאן, נטשה את העולם הזה והשאירה מאחוריה אדמה חרוכה ואהבה גדולה. ואני לא טיפוס נוסלטגי, מה שהיה מת. חוץ מבמקרה הזה.

אני נהנית לכאוב אותה. מרגישה בלב בדיוק את אותה תחושה שהיתה בה. הרי הייתי שם. לא נטשתי בקול תרועה אבל בהחלט שרפתי גשרים מאחוריי. יכול להיות שהכאב שלה הוא הכאב שלי?

אני מדפדפת בבלוג. כל פוסט מדבר על אהבה. הבדסמ שבו הוא שולי, כמעט ולא מורגש. האהבה, הקשר והנתינה שולטים בכל. ובכל זאת, היא בחרה לוותר וללכת. הכאב פושה בחזה שלי תוך כדי כתיבה וקצת משכיח ממני את הדברים שרציתי לומר. לפעמים אני קוראת מתחילת הבלוג, חווה שוב ושוב את הרגעים שלה, למרות שהייתי שם, פיזית, כואב לחזות שוב בהתפתחות, בשאלות, בתהייה. כאב חמוד כזה, כמוה. לפעמים אני מתחילה מהסוף, והכאב לא מרפה.

היא מכירה אותי. תגידו בפניה את השם שלי והיא תחייך. למה? כי כזו היא. מחייכת לעולם.

אז למה בעצם כל זה קשור לשנה החדשה?

כי אני מאחלת לעצמי בלוג כזה. מלא באושר ובאהבה, שזור בבדסמ. אני מאחלת לעצמי כאב כזה שנובע מאושר כל כך גדול.

(העיניים שלי דומעות קצת עכשיו והלב דואב, אז אני אסיים).

שנה טובה!

לפעמים 

כל מה שצריך זה פסיכולוג טוב

שיזמין אותי לשכב על הספה שלו

לעצום עיניים ולנאום את הנאומים האינסופיים שלי 

תוך כדי שהאצבעות שלו חופרות בתוכי

והלשון שלו מתגלגלת לי על הדגדגן

אחד כזה שיהיה מספיק בטוח בעצמו

כדי לאפשר לי להביא את עצמי לשם

ולא ינסה לבנות אותי מחדש

אני לא צריכה ממנו תשובות או יעוץ

הפתרון שלי יגיע באורגזמה מופלאה

שרק מי שמבין אותך, יכול להעניק לך.

מסתבר שעומד בפנינו יום מוצלח.

תציב מולי שלטים!

לא, זו לא הוראה (עוד לא איבדתי את שפיות דעתי) זו בהחלט בקשה.

שלט פשוט: ימינה, שמאלה, תמשיכי ישר, בכיכר צאי ביציאה השלישית.

טיפשה, לא מבינה, נופלת בפח שלך בכל פעם מחדש. מתרסקת.

אז אם אתה רואה אותי הולכת לאיבוד, סוטה מהדרך או סתם עומדת בפני התנגשות חזיתית קטלנית - תרים מולי שלט, מבטיחה לחזור לדרך הנכונה, אל תתן לי ליפול...

בונו מספר לי כמה אני תקועה:

קיבלתי משימה לכבוד שבת:

אני נועלת את הדלת הלבנה של חדר השינה לפרטיות מוחלטת ומחשיכה את החדר.

מתחילה להתפשט. ראשית אני פורמת את החזיה מאחור ושולפת אותה בלי להוריד חולצה, אני אוהבת את המגע של בד החולצה על הפטמות שלי, הן עדינות  וזה גורם להן להזדקר ולהפוך לרגישות.

החצאית  יורדת בזריזות מעלי, (אף פעם לא טורחת ללבוש תחתונים מתחת לחצאית או שמלה) ואני הופכת לחסרת סבלנות ממש... הנשימות נהיות קצרות ומהירות.

אני מוציאה מהמגירה את הויברטור הורוד שלי. הוא מדמה איבר רך בדפנות החיצוניות שלו, אבל קשיח בחלקו הפנימי. ממש כמו הדבר האמיתי. בצד אחד שלו נמצא השפן, ורדרד וחמוד.

עכשיו אני נשכבת על המיטה. שמיכת פוך עבה פרושה שם ואני מתפנקת עליה.

אני מחזיקה את הויברטור בין האצבעות שלי כדי לחמם אותו מעט, מעבירה אותו על הפטמות המגורות ומחליקה אותו מטה. תוך כדי, הירכיים שלי זזות לצדדים בציפייה דרוכה, אני מתעלמת מהן ומכניסה את הקצה של הויברטור לפה, הוא נדחק בין השפתיים שלי והלשון נהיית עצמאית ומלקקת אותו, מעלה-מטה, מרטיבה אותו לחלוטין והצבע הורוד שלו הופך כהה ונדמה לי שהשפן שעליו מסמיק ועיניו נוצצות.

אני מסירה מעלי בתנועה אחת את החולצה, הפטמות שלי כבר מגורות ומצביעות לתיקרה. ביד הפנויה שלי אני מעבירה אצבעות עליהן, מגרה אותן עוד קצת ומרגישה את הרטיבות בין הרגלים.

נשכבת פרקדן על הגב עם נטיה קלה לצד. יש לזה הסבר, תכף.

אני מפעילה את הרטט של הויברטור, ישר למצב הכי גבוה. אמרתי כבר שאני חסרת סבלנות...

הוא לח, אני רטובה לגמרי, זה גורם לו להחליק ישירות ובאופן חלק לגמרי לתוכי, עוד לפני שהשפן מגיע לנשק לי את הדגדגן כבר מתחילות אדוות של עונג להתפשט בכל הגוף. אני מכניסה אותו עמוק יותר, זהו... השפן הגיע למקומו, רטט ישיר וחזק על הכפתור האלוהי הזה שמשגע אותי.

אני מפנה את גופי מעט הצידה. זה גורם לירכיים שלי להתהדק סביב הויברטור והוא לא יכול לזוז, הוא ישאר בפנים, בתנוחה הנכונה.

עכשיו שתי הידיים שלי פנויות. אני מלטפת את הפטמות, אחת בכל יד. האורגזמות הכי טובות שלי כוללות גירוי תמידי של הפטמות. אני מחזיקה כל פיטמה בין שתי אצבעות, מחליקה ומסובבת, מדי פעם אני חופנת את כל השד בכף היד אבל מיד חוזרת לפטמות.

האדוות שסובבות את הדגדגן שלי במעגלים קטנים גודלות לעיגולים גדולים יותר וגדולים יותר עד שעוטפות את כל גופי. כל פעם שאדווה כזו מסתיימת, מתחילה חדשה שמקורה בדגדגן. אני מרגישה את הויברטור עמוק בתוכי ואת השפן שעמל קשה בללקק אותי ביסודיות והגירוי האדיר הזה של הפטמות..

לא צריכה הרבה זמן. כמה אדוות כאלה, רטט חזק וליקוקים של השפן ואני עפה...

זה לכבודך. מקווה שעמדתי במשימה.

שבת שלום!

"האפשרות שהחלום יתגשם היא שעושה את החיים מעניינים"

(פאולו קואלו, מתוך הספר "האלכימאי")

(

העברת אותי למימד אחר

וכעת אני כבר לא אני 

זו שהתרגלה להביט לעולם בעיניים

לקרוא מבטים

לירות חיצים של מילים

להבין בלי הסברים.

עכשיו אני מביטה בעיניים מצועפות על העולם

מרגישה כאילו לא שייכת

אני כאן ולא כאן

חיה ממשפט שלך למשפט הבא

חשה את מבטיך, יודעת שאתה  שופט אותי מרחוק

בטוחה שגזר הדין קרוב.

האם זה אפשרי לחלום על משהו שלא מכירים?

להתעורר חצי מנומנמת וחצי זעופה מיקיצה אכזרית שקטעה חלום, שחציו תאוות בשרים והחצי השני מסתכל עליו ותוהה האם זה אפשרי בכלל?

ללקק עם הלשון את השפתיים ולהרגיש את החוסר... הרי לפני שניה ממש הזין שלך היה נעוץ בפה שלי, אני עדיין יכולה לחוש בטעם שלו, בקשיחות הרכה שבה הוא שוהה בחלל החם והרטוב, המשתוקק כל כל לעטוף ולהכיל את כולך, גלים של הנאה עוטפים אותי ושוטפים גם אותך.

והפה שלי מרגיש יתום כל כך עכשיו...

חלומות... זה כל מה שיש לנו בינתיים.

לפוסט הזה לקח שבוע לראות אור. הוא נכתב, נמחק, נכתב מחדש, שוכתב ושוב נמחק עד שנולד כתינוק מושלם שגומע אויר בפעם הראשונה וצורח במלוא ראותיו.

כנשלטת מיומנת (בדיוק כמו שלימדת אותי) אני כבר בהתחלה מבקשת סליחה. מתנצלת מכל הלב הגדול שלי, אבל אני חייבת, ממש מוכרחה ללכת הלאה, להמשיך מכאן.

ל ה ת ק ד ם.

רוצה להתוות לעצמי את המסלול, הדרך שתוביל אותי לאחד שיצייר מחדש בשבילי את השביל ויוליך אותי בו כשהוא אוחז בידי.

אתה, את היד שלי שמטת כבר מזמן ולא לטובת ידיים אחרות, כנראה שהיית חייב לשמור את הידיים הגדולות והחזקות שלך לעצמך.

הזרועות שלך לא תחבקנה אותי יותר, העיניים החודרות שלך כבר לא יקראו את נימי נפשי והאהבה שבך לא תציף אותי יותר ותרומם אותי.

הכל מבחירה שלי.

אני משאירה כאן את המילים שלי, שגורמות לי לדמעות, את הזכרונות המשותפים שגורמים לי לחייך, אבל בעיקר אני מבקשת להשאיר כאן את הרגשות, רגשות האהבה, הכבוד, ההתמסרות ובעיקר ההנאה הצרופה לעמוד לצידך, ללוות את חייך ולאהוב אותך.

אני משאירה הכל כאן, כדי שאוכל להתחיל מחדש נקיה וטהורה. כדי שזה שיחבק את כתפי לא יחוש במשקעי העבר ולא יאלץ למחות לי את הדמעות.

אני מניחה את זה כאן, עבורי. כדי שאוכל לחזור מדי פעם, לקרוא, לדמוע ולהיזכר בסיבה שגרמה לי ללכת ממך, בחיוך.

"אמון בין בני אדם הוא הנחה של נותן האמון כי האדם בו ניתן האמון מסוגל ליכולת מסויימת, יתנהג בצורה מסויימת בעתיד, או יחוש יחס מסוים כלפי המציאות."

ואני?

טפו עלי! משליכה מאחורי את כל העקרונות, הרצונות, הפחדים והבקשות, מודיעה "או קיי" והרגליים רועדות, הנשימה לא הסדירה עצמה והדופק משתולל.

אז חשבתי שאני לא הנשלטת האולטימטיבית. יופי לי! 

טיפשה.