סחלב

שוכבת במיטה. לכאורה הכל רגיל. חושך. הבית שקט. בתוכי סערה. לא ברורה. רגש שלא מוכר לי מתגנב בין חדרי הלב. משהו ששכחתי. משהו שנעלם במסדרונות הזמן של השנים שעברו אותי.

פתאום החיוך מתפשט ולא מצליח להימחק מעל שפתיי. כן, זה נכון, עברתי סשן הערב. בלי להבין אפילו. מישהו אחז את נשמתי בגרונה, טילטל אותה, ערבב ובחש בשוט ישן ומרופט, וממש לפני שהגעתי לשיא - שיחרר את אחיזתו וכמו שחקן שיורד בדרמטיות מהבמה, נעלם לאיטו כשרק הבטחה להמשך נשמעת מהדהדת בריק הגדול שהשאיר מאחוריו.

כן, אני, מוטלת על הרצפה הקשה, מבינה בטיפשותי מה קרה, מחייכת.

אוהבת את זה. אוהבת שהרמת אותי גבוה כל כך עד שהנפילה נדמתה לדאייה רכה של נוצה.

מעריכה אותך מאוד על האלגנטיות בה ביצעת את הפשע הזה. 

עדיין מחייכת.

I will bruise your lips

And scare your knees 

I will destroy you

In the most beautiful way possible 

And when I leave 

You will finally understand

Why storms are named after people 

קצת פחות עקשנות

הרבה פחות אגו

ואני ככה קרובה לתת לך את המושכות.

כל מה שאני מבקשת זה שתגרום לי לרצות.

כל האמצעים כשרים.

כבר הרבה זמן שאני כמהה.

הזכרון בוחש לי בלב, ההרגשה, ההשתייכות. העובדה שלא היית צריך להכאיב כדי להכיל אותי. העובדה שלא הייתי צריכה לכאוב כדי שזה יהיה מושלם. השלמות של השייכות ללא מילים.

ואני כמהה אליך.

ההרגשה של הרצון לרצות אותך, גם אם לא ביקשת או ציווית כלום, להרגיש את הרצון שלך, לדעת לפניך מה הצעד הבא ולהיות שם.

להרגיש אותך.

לבדוק את הגבולות שלי, הגבולות שלך, עד כמה הם יהיו גמישים עבורי. לגלות שהם נמתחים בשבילי, לגלות את הרגש שמסתתר בחזות הקשוחה ולאהוב.

ואולי אני פשוט כמהה לעצמי. 

(עדיין בתקופת צינון).

קח אותי אל מקום התפילה שלך

למד אותי לילל בדרך שלך

הנח לי לספר לך על חטאיי

רק כדי שתוכל להשחיז את סכינייך עלי

 הצע לי מוות מתוק 

תן לי לתת לך את חיי

 There is no sweeter innocence than our gentle sin

Take me to church

חצות. אוסקר ויילד. יושבת עם חברים מול כוס מעוצבת של ג'ין מרטיני, מנסה לדוג את הזית שעזב את הקיסם ונפל למשקה.

האצבעות שלי תחובות עמוק, עד תחתית הכוס, קצת ריכוז והזית החלק והחמקמק נשלף רטוב ומטפטף מתוך הנוזל ונתחב מניה וביה לתוך פי המצפה לו.

האצבעות הרטובות שנשארו מיותמות מטפטפות על השולחן ובלי לשים לב אני פוערת שוב שפתיים ומלקקת את הנוזל החריף ורק אז אני מרימה עיניים, שקולטות בחור בשולחן ממול שבוהה בעיניים פעורות שעוקבות אחרי כל תנועה של האצבעות שלי. 

בהתחלה של חיוך, אני שולפת את האצבע מפי ומניעה אותה מצד לצד, והבחור בתנועה מטופשת של הראש ממשיך לעקוב אחרי האצבע עד שבביישנות הוא קולט, מחייך חיוך של מבוכה ומסיט את המבט.

כל כך קל להשיג שליטה, בתנועות רכות, במבט עדין ובאצבעות רטובות.

תובנות שלמדתי על עצמי:

- אני נשלטת. מהסוג הנמוך ביותר. 

- אין לי מילה. אפילו החלטות שהחלטתי לעצמי מתפוגגות מול הכח העוצמתי שעומד מולי. הצחוק הוא שהבאתי את זה על עצמי (כמעט בלי להרגיש).

- החופש הזה, שכל כך קסם לי והבטיח הבטחות שוא, נראה בלתי מוחשי, בלתי רצוי כמעט ובלתי אפשרי.

הפוסט הזה לועג לי בשיניים חשוקות, מנסה בכל הכח שלו לא להתפרץ בצחוק עסיסי בפני.

האריחים הקשים מפעילים כח כבידה נגדי על הברכיים החשופות שלי.

העיניים מתאמצות לשווא לראות נקודת אור שלא נמצאת שם.

הדופק כבר מזמן עבר את המספר הבטוח.

הנשימה מאומצת, יותר מדי חמצן זורם לי בריאות, מפריע לפעילות התקינה של הבועיות.

כנועה פיזית ונפשית כאחד.

באויר עולה ריח של לימונים.

אני בהמתנה.

(לא ינתנו הסברים. זה שיבין אין לי רשות לחשוב בשבילו).

יכול להיות שעינוג עצמי הוא אחד הדרכים לכפר על עוונותיי, אלה שנקרו בדרכי כשעשיתי בשנה שחלפה את מירב ומיטב יכולתי לענג אחרים?

אחרת איך אפשר להסביר את הרטיבות הזו שהשתלטה עלי מהשעות הלילה של הלילה שעבר? ואיפה לכל הרוחות משיגים סוללות היום???