אז רצית שאגיד הכל. רצית לשמוע ה כ ל. בלי לחשוב על כמה אסמיק כשאכתוב, בלי להתעכב יותר מדי על המבוכה שתציף אותי.
בלי להתייחס כלל לעובדה שכניעה לרגשות מפחידה אותי.
ישירות. כנות. ה כ ל.
ניסיתי לתחמן, מודה, אבל כנראה שלשניה אחת לא זכרתי מי עומד מולי. אז כתבתי.
וראיתי את העיניים שלך שוטפות את המילים והרגשתי את החיוך שלך שלפעמים הוא מהבנה אבל בעיקר משביעות רצון, גם מהמילים ולפעמים גם מעצם העובדה שהקטנה מבצעת.
כאן בדיוק צריכה לבוא איזו קללה עסיסית (אבל הקטנה הזו לא מעיזה) ומתוכה צומחת ההבנה וההשלמה ש: "התמכרתי. כמו זונת רחוב פשוטה שתרה ברחובות אחרי המנה הבאה שלה, ככה אני. העיניים שלי סורקות ומחפשות, הידיים מגששות באפילה, רק כדי לנשום אותך עמוק פנימה, לתת למולקולות הסם להציף את תאי המוח, לעוור אותי, להעיף אותי לגבהים שרק אתה מסוגל לסבול את חוסר החמצן שם".
ג'אנקית מרצון.