החתול הגדול הזה ישן עכשיו.
אחרי שטרח, לא השאיר מקום בתולי בו לא נגע, ביתק ופרע.
האדרנלין אצלי בגוף עדיין זורם בשצף קצף. לא נרגע מהרגע בו פתח לי את הדלת והצמיד אותי בגופו לקיר ואת השפתיים שלו לשלי. הידיים שלו בודקות, ממששות, מפשיטות בהחלטיות וחודרות בהחלטיות לא פחותה. הרגליים שלי רועדות, כמעט מאבדות את שיווי המשקל, מזל שבאותו הרגע בדיוק אני נכנסת לתוך החיבוק הגדול שלו שמאזן הכל.
ההוראות שלו מבוצעות באותו הרגע, ואם לא - אני מיד רואה את החיוך המדהים, המלא משמעות הזה והחצי מתפלא לנוכח האומץ שאני מפגינה, אבל בד בבד יודע שבשניה הבאה הכל יקרה בדיוק באופן שהוא החליט, התבוסה שלי ידועה לשנינו מראש.
אז נכון, לפני שנפרדנו ביקשתי שוב, בדיוק כמו שחזה בהתחלה "את עוד תדרשי ממני שאעשה זאת שוב" , וביקשתי, ביקשתי יפה, השתוקקתי להרגיש את התחושה שאני מלאה בו, כנועה, הציפורניים שלי שורטות את הסדין הלבן, כדי לא להשמיע את הכאב שעובר בי, רק שלא יפסיק, רק שימשיך לכבוש את הגוף שלי. השילוב הזה, הכאב החודר והמפלח וההנאה העצומה שאני מפיקה רק מעצם היותו בחדר, מפעמים בי. עדיין, עכשיו.
ועכשיו הוא ישן, אני לא מצליחה לשמוע ממרחק את הגרגור העמוק שיוצא לו מהגרון, הגרגור הזה שבתמימותי אני מקווה שמציין את שביעות הרצון שלו, מהמצב, אולי גם ממני.