הוא אסף אותי, תרתי משמע. פעם ראשונה מחצר ביתי והפעם השניה, הנחשבת יותר, אל בין זרועותיו.
חיבוק דובים כזה, גדול ועוטף. מגע איתנים שהעלה דמעות בעיני, דמעות מהסוג הטוב.
התנאי היחידי שלו היה שאספר הכל, בלי להשמיט דבר, פחדים, כעסים, אכזבות. לא הבטיח דבר מלבד אוזן קשבת.
דיברתי ערב שלם. הפעמים היחידות שסתמתי היו כשהוא הפריד את גופו מגופי כדי להכין לי תה קינמון, כזה שמרפא גם את החתך העמוק ביותר ואחר כך גם אספרסו לחיזוק הנפש.
הוא הקשיב, מבטו החודר ננעץ בעיניי, מבט כזה שלא ניתן להתחמק ממנו, לא ניתן להסתיר דבר. הפנים המסותתות שלו קרובות אלי ונשימתו הרגועה מהדהדת באוזניי.
הוא קילף אותי, שכבות של רגשות הוסרו ממני, ובמקומן הניח שכבה של שלווה ואהבה.
שולט, מהסוג הטוב, מהסוג שמוכר לי כל כך. שולט כזה ששולט גם בעצמו, תכונה שחסרה כל כך במחוזותינו.
אחרי שניגב לי את הדמעות, ערך לי סיור בביתו ולא שכח כמובן לפתוח את השרשרת הגדולה שנעלה חדר צדדי עם המון אביזרים... חלקם מוכרים לי ועל חלקם אני פוחדת לחשוב.
הובטח לי ביקור יסודי יותר בחדר ההוא, אם אבוא שוב.
עכשיו הוא שם ואני פה. העור שלי עדיין חש את מגעו ונשימת הקינמון שלי מוכיחה לי שזה לא היה חלום.
