ביקיני לבן, שמש צהובה ומחשבות שחורות.
חשבתי שהשמש תטהר אותי, תחדש אותי ותהפוך אותי לאחרת, נטולת המועקה שבלב.
בינתיים, כל מה שהשמש עשתה הוא להפוך אותי לשזופה יותר.
אז העמדתי פנים שהדמעות שניקוו בזוויות העיניים הן דמעות של סינוור ומיהרתי לנגב אותן עם כף היד כדי שלא יראו.
אדמה חרוכה, זה מה שאני משאירה אחרי. לא מצטדקת, לא מתלוננת, מאשימה את עצמי בלבד.
בחירות מוטעות, בחירות מילים לא נכונות, בחירות...
מסתבר שאני לא ממש טובה בזה.
מצד שני, אני טובה בלהיות נשלטת. כזו שתזחל על הגחון לרגליך, שתמסור את גופה ונפשה לאחד שתהיה גאה לקרוא לו "אדוני", שתתן לו לקבוע את הגבולות ולהשתמש בה כרצונו.
אני לא משחקת משחקים, נאמנה כמו כלבה שתחזיר את המקל שהשלכת ויהי מה, שתלקק אותך מכף רגל ועד ראש ותרכין את ראשה כדי לקבל את הליטוף שלך.
נכון, אני כועסת עכשיו, זה ברור אבל אני בעצמי לא מבינה למה. אני לבדי סוללת את השביל שלי והפעם הוא מסתיים בקיר לבנים גבוה, ואני הרי לא נועדתי להרוס את הציפורניים המטופחות שלי בטיפוס על קירות, אתה רק צריך להושיט לי יד, מעט תמיכה והכל יהיה בסדר.
