החדר הלבן הקטן כמעט ערום מרהיטים, ספה קטנה בריפוד קשה נשענת על אחד הקירות, רוח קרה מנשבת מחריץ החלון הפתוח, פורעת לי שערות, גורמת לצמרמורות במורד הגב.
אני מרגישה איך מבעד לבד הדק של החזיה הפטמות שלי נכנעות למספר הקטן של המעלות ומזדקרות בחוצפה לא ראויה.
ואז הוא נכנס, פוסע בצעד בטוח עם החלוק הלבן שלו, ביד ימין הוא מחזיק משהו, אני מנסה לא להביט בו, מנסה לדחות את רוע הגזירה.
אני פה מרצוני החופשי, נהגתי עד כאן, אפילו הרדיו באוטו זימר שירי שבת, חניתי ועליתי במעלית. אף אחד לא הכריח, באמת, רצון חופשי. גם לבשתי את השמלה השחורה הקטנה, כפות הרגליים שלי כבולות בנעלי עקב חדות, לרוץ זו לא אפשרות.
אבל אני לא בטוחה עכשיו, הלוואי שיכולתי להיעלם, או לפחות להפוך לבלתי נראית.
הוא מתקרב, אני הרי היחידה בחדר, ברור שהוא הגיע בשבילי, אני עדיין לא מעיזה להישיר מבט אליו, לא רוצה לראות מה הכין עבורי.
הוא עומד מולי, העיניים שלי קבועות על הרצפה הלבנה, אני מרגישה את הנוכחות שלו מסביבי, יכולה להרגיש את הפחד העמוק משתלט לאט לאט על כל תא אצלי במוח, עכשיו אני מבינה שהוא מחזיק תיק עבה ביד, הוא מניח את התיק על המקום הפנוי לידי ומתחיל לדבר.