אירועים ומחשבות של תקופה ארוכה מתנקזים לנקודה מסויימת.
הרבה קרה, הרבה עוד קורה, ובין לבין רגעים של שלווה ספק אמיתית ספק מזוייפת.
ואני מסתכלת על מה שקורה מסביבנו לאחרונה, לפעמים זה מרגיש כמו תוכנית ריאליטי גרועה שעוד רגע נגלה שהכל היה תסריט גרוע…אז השגרה כאילו חוזרת אבל היא לא, יש תחושה שהחיים נעצרו גם אם אתה ממש מנסה חזק להמשיך לחתור קדימה.
ובתוך כל המערבולת האנושית הזאת אני מוצאת את עצמי מנסה להבין איפה כל זה פוגש אותי…
בשנה האחרונה הייתי 4 פעמים בחו״ל, ראיתי עולם, פגשתי אנשים, בין לבין עברתי הפלה של הריון שלא נקלט בתהליך ארוך ומייגע שמכרסם בי הבזקים של ייאוש ותקווה גם יחד.
והגוף השתנה מההורמונים, ואני במלחמה גם עם זה במקביל.
ושאלות קשות שעולות לאוויר לאחרונה, האם להביא ילד? לעולם המטורף הזה? במציאות הלא ברורה הזאת?
בוקר אחד התשובה כן ובוקר אחר אני אומרת לעצמי שכדאי לוותר וזהו.
עבודה, לימודים…לא חסר תודה לאל.
ואני כבר מתה לחבק, אולי ילד/ה, אולי גבר אמיתי שיאהב, אולי שתיהם?
אבל מוצאת את עצמי מחבקת את עצמי יותר, אני העוגן של עצמי.
אני מרגישה כמו זאבה ותיקה בטריטוריה, סולדת מבולשיט, ונותנת ביס לכל מי שמנסה להתעסק.
אבל בפנים אני פיה רגישה, עדינה ושברירית , ומודה שהיום אני צריכה להכיר גבר עם סבלנות ורגישות אם הוא היה רוצה לפגוש את הצד הזה שבי, ולא זה לא מתוך אגו, אלא מתוך הבנה עמוקה של מה אני ראויה, ואיזה מעלות אני רוצה שיהיו בגבר שלי.
לפעמים בא לי לעלות על מטוס לאוסטרליה ולא לחזור, הבטחתי לעצמי שלא אמנע זאת מעצמי אם ארגיש שזה ממש בוער בי.
ובנתיים, אני כותבת .
כותבת וחושבת.
חושבת וכותבת.
Browncotton forever
