בקצה של אילת חי לו חצי האי סיני.
זה הבית האמיתי שלי
ואני מתגעגעת.
עד לפני שקמו עלינו שם והחדירו בנו פחד
ממש רק לפני כמה שנים
כל פסח הייתי נוסעת
ועושה יציאת מצרים משלי ולעצמי
במקום הכי קרוב לאלוהים שהכרתי.
לא מאמינה באל כזה או אחר. בטח לא מאמינה לקארמה
(בשנים האחרונות היא שכחה ממני לגמרי הזונה)
אבל שם זה גבוה.שם זה אני.
היקום מדבר אלי שם.
כל הים הגדול שעטף אותי ביום.
כל מרבד השמים האינסופי שכיסה אותי בלילה.
כל אלו עשו אותי מי שאני.
שנה אחר שנה נפגשנו לכמה שבועות אני ועצמי
ועשינו שלום אמיתי אפילו בלי לריב.
סיני ואני.
זרדים במדורה מתפצחים ביננו.
פסיעות רגלים חרישות על שברי צדפים מרחוק.
ירח שזורח רק לקראת חצות.
סלט בטעם ים
וים בטעם של עוד.
שם אני תמיד יפה. שם כולנו תמיד יפים.
ימים שלמים של עירום שזוף בסרונג
ושיער צרוב שזור שמש.
אני רוצה הביתה.
הביתה קורא לי.
עוד קצת ואגיע אני רוצה לומר לעולם
ושותקת.
*הערב, הרוח סוף סוף הגיע והביא עימו רוח מדברית בטעם מלוח של געגוע.המרפסת מאובקת והעיניים דומעות מהחול.הביתה קורא לי ואני לא מצליחה לענות. זה כואב לי נורא.
**כל הזין פסח 2016 בארצנו הקדושה.
