|
|
|
אני רוצה שהוא אך ורק הוא,
יגע בי.
הוא ורק הוא,
אני רוצה שילחש לי.
הוא ורק הוא,
אני רוצה שיצמח אותי.
הוא ורק הוא,
שיהיה איתי.
הוא ורק הוא,
שיפליג איתי,
לעולם שכולו יפה,
שהוא שלו וגם שלי.
הוא ורק הוא
שיחבק אותי.
שיגיד שאני שלו.
ואת כמו ילדה
אחריו הולכת,
כמו מכושפת בו.
ומן הסתם,
בלי שהוא יגיד את זה,
את שלו.
זה מצחיק,
אולי.
לכי תדעי, הוא מחייך חיוך שמנסה להרגיע.
"בואי לא נחשוב דברים רעים,
אולי זה רק לא נראה טוב"
חייכתי , "אולי".
אז נכון, זה קצת טרף לי את החיים.
השתיקה שלי מלווה בהמון כאב.
ומשתדלת לשדר עסקים כרגיל.
הרי, זה רק ענין של זמן בסופו של דבר.
לא כך?!
ותודי, החיים שלך תמיד מבולגנים.
הכאבים כבר נהיו חלק משגרה, כשאני בעצם צמאה לכאב אחר שגם יקהה לי את הכאב ההוא.
וגם זה נהיה תחום אפור.
הכל ענין של זמן, נכון?!
כן, הן יגיעו אחרי החגים ,
לבנתיים תנסי לחיות כרגיל :).
מקום שטוב לי ונעים לו בו בסוף היום,
מקום שאפשר להתפרק בו לחתיכות ולצחוק עד דמעות.
מקום שבו הכל מקובל,
והכל נעשה בשיתוף אהבה ונתניה.
האמת שגם נמאס לי מחוסר הגדרות, זה היה טוב לתקופה אחרת בחיים שלי.
היום אני הרבה יותר מאוזנת עם עצמי.
אני רוצה זוגיות בדסמית על כל רבדיה,
שהנשמה והנפש פרוסות, והגוף מציית לא ממקום טכני אלא ממקום אמיתי וריגשי.
כמו פצצה מתקתקת,
לא ברור למה.
קצרה בראש.
חסרת מנוחה.
חסר.
הרוח נושבת כלכך חזק,
את כבר מבינה איפה הדברים עומדים.
אך ההשלמה עם זה קשה.
תרגישי.
תרגעי.
תחפשי את החופש שלך,
ולא חופש מדומה בתוך קורי עכביש רכים.
תרגישי.
הליכה מאוסה שעברו רק 9 דק' שמרגיש כמו לפחות חצי שעה...
20 דק' לא עושה יותר! (כמו ילדה קטנה שרוקעת עם הרגל).
מפה לשם מתחילה לגלגל את הערוצים, דמות של אישה וילדה שפניה מטושטשות, משהו תופס אותי.
היא מספרת אליה, ילדה אילמת - חירשת שהיא מאמצת בסופו של דבר הכל מתגלה כתרמית, זו אישה בת 30 שהתחזתה לילדה והיא אירחה אותה בביתה, לא חירשת, לא אילמת - אישה בת 30. הזייה ההליכה כבר מתמשכת למעל שעה.
ואני קצת מקבילה את זה לעולם שלי,
מתחזים.
כולם פה קצת ולפעמיים הרבה מתחזים..."אני איש הייטק", "יש לי חברה" הכל עמדות כוח פסיכיות.
ואת...מחפשת עוצמה, כוח, דומנטיות.
ואת? תמימה?!
לא ממש את פשוט נותנת אמון באנשים, את לא מצפה שהחור שאת פוגשת שהוא דמות שהוא המציא לעצמו.
השאלה שנשאלת מדוע...?
כל תירוץ שתביאו לי...ישאר בגדר תירוץ.
מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם הכלוב....שום דבר לא יצדיק זאת.
וגם האחד אחריו היה "פנוי".
אמון? הכי קל לשבור.
נ.ב. גם נשים כאלו לא חסר. סתם מציגה מהצד שלי.
בוכה וגומרת ככה בערך נראה כל אחה"צ שלי.
מוציאה את כל הרגשות שלי על צעצוע.
פותחת את הלב ונראה שכבר כל השכבות מקולפות נשארו רק הגידים .
הבטחת שלא תתיאשי אבל גם הוא אמר שיהיה שם בשבילך.
צריך 2 לעיניין.
תפסיקי לבכות ולהיות רגישה.
המגיע לך יותר נשמע מכל עבר, האם באמת מגיע לך יותר?!
אני עיפה.
מותשת.
קטנת אמונה.
שחוקה.
אבודה
בעיקר אבודה , מפוחדת.
מפוחדת כמו הארנב שרועד בפינה, זכור לי הארנב הלבן שרועד.
זכור לי שהתקרבתי אליו בשביל לקחת אותו למקום בטוח והוא רעד הרעד שלו עבר בכל גופו הקטן והעביר לי גם את הרעד שלו.
וגם אני כמו הארנב בפינה אבודה ומפוחדת.
רועדת, חלשה ומפוחדת.
זה אותם דפוסים,
שונים אבל דומים.
הקווי דמיון רבים.
רק כמה שנים של נסיון זה ההבדל המהותי.
אבל.
תשתקי ותהיי אופטימית.
גם הדפוס הזה דבילי.
תוהה ביני לבין עצמי,
האם יום אחד זה יקרה?
האם יש טעם בזה?
האם הוא ישבר שוב?
הם כולם הולכים בסוף.
כי תכלס מה הערך המוסף?
הערך המוסף - שלי.
כנראה בסוף זה יגמר במבחנה.
תכלס.
נמאס לי לחשוב על השעות והזמן שעובר...חייבת להספיק.
שבאמת לא חייבת להספיק כלום.
הוא מסתכל מהצד וזורק הערה בונה,
אני מבינה מה הוא אומר, אני מבינה גם מה היא אומרת.
זה סוג של אופי. שלי. שפוגע וגם מחזק.
בא לי לזרוק את הטלפון, את הבית.
לקחת טרמיל וללכת לטייל.
להתנקות.
להפסיק עם הנעלים היפות וללכת יחפה.
ללכת כך ולישון כך ששומדבר לא יכאב.
לנשום נקי...
