pointless end.

זה מין קטע כזה,

להרגיש זרה ,

זרה.

לא פה,

לא שם.

אורחת בכל מקום.

זרה.

יש איזשהו קסם בלהיות לידו כמעט 24/7, 

מעניין מתי זה יתייש אותו  ומתי אני אקבל את  ה"לכי הביתה". 

בין לבין  הוא אומר -

"נמלים תעשי בבית שלך"

"אמצא לך תחליף "

"דברים שאת צריכה"

ועוד כל מיני חמודים כאלו במהלך היים...

מרגישה קצת שקופה לפעמים.כמו אתמול:

הוא עובד ואני מגישה ומנקה והוא מבחינתו זאת.יכלה להיות כל אחת.עם.פרצוף אחר.

לעומת זאת הרגע הקטן בלילה  בין זה "לא נעים לי" לבין שם עלי את הראש ומנשק, אני קצת נלחצת מאחת הנשיקות הוא בלתי צפוי, פחד דק עובר לי בכל עמוד השידרה.

עדין מוצפת  בכל מיני פחדים,

שהוא ילך, שימאס לו ממני.

"תעשי מה שבא לך, סעי, לכי לים...עופי"

באמת לא אכפת לו? פחד מכרסם.

ועדין  מעדיפה להיות צמודה אליו. 

אני מספרת לו את הסיפור, 

אומרת את האמת 

"הוציאו לי את הרוח  מהמפרשים".

אני קצת לא אוהבת את עצמי בגלל  שאני לא יודעת לוותר.

כן, בא לי להגיד, סעמק זה לא שלי.

ויודעת שזה שלך, לוקחת קצת הפסקה שחיונית לי. 

מתייעצת עם אשת מקצוע,  היא אומרת את מה שחשבתי ומחדדת לי "לא לוותר, להמשיך להשקיע, אל  תפחדי. אני יודעת שזה קשה, מייאש,מתייש, אבל תזכרי שלך פחות קשה ממנו"

יודעת.

כנראה שאני באמת עקשנית מיידי, והיא צודקת.

היא אומרת לי "אל תדאגי, יהיה בסדר "

אני מחייכת לה חיוך חצי מיואש "אני לא רוצה "בסדר", אני רוצה שיהיה טוב לכולם".

:/ Don't give up.

ככה היום הזה מרגיש.

הכל קשה, הבטן שלי מתהפכת על זה שגרמתי לו להיות במצב בלתי רצוי.

הקושי רק הולך ומתפתח, קשים נוספים הולכים להיות בדרך.

יום שכולו כאב נפשי, תמיד איכשהו זה גם משפיע על הפיזי.

מסוג הימים שגורמים לי לתהות.

שדורש ממני לצבור כוחות.

לא הכינותי מראש לקושי כזה.

הרגע הזה, שלדעת שהסבת כאב למישהו אחר בלי אפשרות שליטה על זה.

יום קשה ובטח יהיו עוד כאלה.

תעצרי רגע. 

אל תראי רק את עצמך.

עוצרת.

מקררת , מבינה.

גם הקטנצ'יק עובר הרבה שינויים. 

ולו יותר קשה, הוא לא בחר בזה.

לוקחת צעד אחורה.

הוא מבין הכל.

זוכרת - קודם הוא. 

אחר כך אתם. 

הרבה סבלנות.

נשימה עמוקה.

עדין חושבת שרק אני אחליט מה נכון לי,ומה עושה לי טוב.

חשיבה הגיונית  של אנשים אחרים,

היא הגיונית רק בעינהם.

לי יש את העיניים שלי.

ויש לי אותו. לו אני מוכנה להקשיב עד השלב הקטן הזה שהוא אומר לי "גם את יום אחד תעזבי אותי" ואני רואה את עצמי  בתור אותה כלבה בת  ה13 עם אותם הבעלים ואיפשהו מורגלת לבעליה ומקומה ובוהה בו עדין באותן עיניים אוהבות. למרות שמערער אותה לא פעם ואני לפעמים חושבת אולי בלעדי יהיה לו יותר קל ואז מבינה שזה לא החלטה שלי אלא שלו. 

מבינה שזה יצטרך להיות הורמוני , אני רוצה לרוץ מהר בדשא הירוק ומבטיח.

אבל עד אז, צריך לשתול, לטפל בו ולטפח  אותו ולרגע לא להפסיק , כי דשא ירוק לא נשאר ירוק ללא טיפוח.

יש ידוע ולא ידוע. 

אני יודעת שאני אוהבת אותו, כאיש ,כאדם,  כבן זוג, כחבר, כמאהב  אני יודעת איזה מהתכונות אני אוהבת בו ובאיזה אני מאבדת את העשתנות.

אני יודעת שאני לא צריכה אישור מהחברה הכללית, אלא רק אישור ממנו.

שהוא מאושר, שטוב לו.  

שטוב להם.

ותמיד זוכרת שאני בוחרת בזה, להתמודד, לטפח, לאהוב, להיות שם בשבילו ולעמוד מאחוריו, להקל טיפה קצת על חיו ולהנעים אותם, עד כמה שאני יכולה.

תמיד זה מצליח לי? ממש לא.

אני עובדת קשה , לא ליפול  שוב,

קשה לי עם הרגע שהוא אומר לי 

" את מזכירה לי...."(משהו רע), "לא נעים לי".

יש לי לאן לשאוף, וכנראה שהשמיים הם לא באמת הגבול.

אז קחי לעצמך רק דקה.

ולזכור מי את.

לזכור שאתם לא לבד בעולם,

ואתם לא הדבר הכי חשוב.

 אלא יש עוד מעבר, זה לא כל כך מורכב 

אבל זה תהליך.

אז קחי עוד דקה, את תחליטי אם בדקה יש 60 שניות או קצת יותר.

צריכה.

לגמור....יוי איך בא לי רצף כזה ולהמשיך לישון.

(אבל גם הצד השני חייב לגמור, אחרת זה סתם מבאס ומעסיק אותי).

סקס....הוא מגיע מיידי פעם , אבל fuck, אני צריכה מינון כל כך גבוהה ממנו - וגם ממנו. 

כאב- כמה חסר לי, כמה חסר לי את זה פיזית, נפשית, ריגשית, אין לי הסבר לתופעה הזו. 

הכל צריך להיות מאוד מכוון מאדם נורא ספיצפי, כי אחרת מה כל זה שווה?!

חוצמזה, תמיד בא לי את כל החבילה איתו, לאהוב, להתכרבל, לכאוב, לאכול ולחזור להתעטף בו, הוא מחייך ואני כמו מראה מחייכת חזרה.

אז אני כבר לא ילדה,

מבינה שלבחירות שלי יש משמעות.

ימינה או שמאלה?

הלוואי וזה היה כלכך קל,

מפה אין דרך חזרה.

תחשבי ...הזמן הולך ונגמר.

אני תמיד אהיה אחראית על הבחירות שלי,

והשפיטה הכי גדולה היא שלי לעצמי.

עקרונות - זה אחלה.

אבל מה קורה שלמציאות יש חוקים משלה?!

ושום התנגדות לא תעזור.

זה מכופף אותך,

שובר אותך,

אתה מנסה להתנגד,

ואז אתה משלים עם זה.

מוצא את האיזון בין חוקי המציאות לבינך.

ומיידי הפעם, הלב סורר

נזכר

בעקרונות.

והמציאות בשלה נשארת.

כנראה הוא צדק,

"זה מה שאת מושכת" 

כנראה הפסיכולוג יודע מה הוא אמר.

ככה זה מרגיש לי,

מסע של הרס עצמי. זה השם המדוייק לזה.

קשר שנוח לא לתת לו מקום, ככה זה מרגיש.

קשר ש"מציק לו", ככה אני מרגישה אחרי 200 פעם שאמר זאת בשבועיים האחרונים, כמו זבוב שמסרב לצאת מהחלון, ועד שאתה תופס אותו כמו הילד שהיה לי בכיתה, שהיה תופס את הזבוב ומוריד לו את הכנפיים,

ואז מסתכל עליו מתייסר זמן מה והופ עושה עימו חסד וגומר את חיו.

ככה גם אני מרגישה. כמו הזבוב הנפש שלי פצועה וגם לי בא לגמור עם כל היסורים האלו.